התקף
כשנכנסתי הבוקר לחדרו של בני על מנת להעיר אותו לביה"ס קלטתי שמשהו לא כשורה: הוא חרחר ורייר, גופו היה מתוח, קצת פרכוסים עדינים והיה די ברור שהוא מחוסר הכרה. התקף! אמרתי לעצמי שהפעם אין פאניקות בשבילי, מה הטעם, אין מי שיהיה שם במקומי בשבילו. אז חיכיתי. חיכיתי כחצי שעה, אולי היו אלה 10 דק' עד שהפרכוסים נרגעו מעט. ניסיתי לדבר איתו והוא ענה לי בבליל לא מובן. אז חיכיתי עוד כעשר דק' לפני שפניתי אליו שוב בדיבורים. כל הזמן הזה חיבקתי אותו וניסיתי להבין את החוויה הזו ששוכב שם הבן שלי, הגוף מלא החיים הזה שבאותו רגע האישיות מחוקה והוא רק גוף. שוכב לו שם חסר אונים. הציפייה הזו אכן עבדה והוא חזר לעצמו, אמנם חלש ומבולבל אך שמח לקבל את הזמנתי אותו לישון במיטתי מתוך ידיעה שזה פיצוי בשבילו. הוא כמובן הופתע לדעת שחטף התקף ואמר שזהו זה והוא צריך לקחת תרופות. מקווה שהפעם יתמיד עם הלמיקטל. הפגישה עם הנוירולוגית בעוד שבוע ביום הולדתו (יהיה בן 13) הלוואי שתעזור לו לקבל את מחלתו. גם לי כואב שבני חולה, איזו אמא אינה רוצה שהכל יהיה בסדר עם בנה? אז היום אין ביה"ס, הוא ישן ונח, מרגיש כאב ראש ובחילה. עם כל זה, זה שאני צריכה לטפל בילד החמוד שלי, להיות שם בשבילו, ממלא אותי באושר רב, בייחוד כעת אחרי הפרידה האכזרית מבן זוגי, שהיה כמו אב לבני (בני התייתם מאביו לפני למעלה מעשר שנים), פרידה שבעקבותיה הוא מקבל הרבה הרבה יותר התקפים. אז לאחרונה לא קל לנו ביחד. הרבה כעסים ומתחים ויש משהו בחולשה של המחלה שממש מבקש לקבל את המציאות כמו שהיא, להפסיק להילחם איפוא שלא צריך. תודה על האוזן הקשבת. צ'וקסום.
כשנכנסתי הבוקר לחדרו של בני על מנת להעיר אותו לביה"ס קלטתי שמשהו לא כשורה: הוא חרחר ורייר, גופו היה מתוח, קצת פרכוסים עדינים והיה די ברור שהוא מחוסר הכרה. התקף! אמרתי לעצמי שהפעם אין פאניקות בשבילי, מה הטעם, אין מי שיהיה שם במקומי בשבילו. אז חיכיתי. חיכיתי כחצי שעה, אולי היו אלה 10 דק' עד שהפרכוסים נרגעו מעט. ניסיתי לדבר איתו והוא ענה לי בבליל לא מובן. אז חיכיתי עוד כעשר דק' לפני שפניתי אליו שוב בדיבורים. כל הזמן הזה חיבקתי אותו וניסיתי להבין את החוויה הזו ששוכב שם הבן שלי, הגוף מלא החיים הזה שבאותו רגע האישיות מחוקה והוא רק גוף. שוכב לו שם חסר אונים. הציפייה הזו אכן עבדה והוא חזר לעצמו, אמנם חלש ומבולבל אך שמח לקבל את הזמנתי אותו לישון במיטתי מתוך ידיעה שזה פיצוי בשבילו. הוא כמובן הופתע לדעת שחטף התקף ואמר שזהו זה והוא צריך לקחת תרופות. מקווה שהפעם יתמיד עם הלמיקטל. הפגישה עם הנוירולוגית בעוד שבוע ביום הולדתו (יהיה בן 13) הלוואי שתעזור לו לקבל את מחלתו. גם לי כואב שבני חולה, איזו אמא אינה רוצה שהכל יהיה בסדר עם בנה? אז היום אין ביה"ס, הוא ישן ונח, מרגיש כאב ראש ובחילה. עם כל זה, זה שאני צריכה לטפל בילד החמוד שלי, להיות שם בשבילו, ממלא אותי באושר רב, בייחוד כעת אחרי הפרידה האכזרית מבן זוגי, שהיה כמו אב לבני (בני התייתם מאביו לפני למעלה מעשר שנים), פרידה שבעקבותיה הוא מקבל הרבה הרבה יותר התקפים. אז לאחרונה לא קל לנו ביחד. הרבה כעסים ומתחים ויש משהו בחולשה של המחלה שממש מבקש לקבל את המציאות כמו שהיא, להפסיק להילחם איפוא שלא צריך. תודה על האוזן הקשבת. צ'וקסום.
