התפרקות..

sapirs19

New member
התפרקות..


אולי זה לא הכי קשור לפורום אבל בזמן האחרון אני מרגישה שדווקא הצד של אמא שלי הצד שלפי מילותיה של דודה שלי הוא "החומה שתגן עליי" שופטת אותי בכל דברים במעשים שלי במראה שלי בניקיון שלי בצורת דיבור שלי שמבחינתם הוא חלש ואני לא מדברת בביטחון בכל הדברים שקשורים אליי .. איך אני אמורה לתת להם להגן עליי אם הם אלה שמורידים לי כל פעם את הביטחון העצמי שגם ככה לא בשמיים ולהפך הם רק מחזקים לי את החומות שלי וגורמים לי לעוד שנים של חוסר שיתוף על המוות של אמא שלי .... לסיכום החומות שלי -מנגנוני ההגנה שלי רק גדלים ומתחזקים והקטע הוא שאני באמת מנסה אני מנסה להרפות לשחרר לא בקטע של אמא שלי אלא בקטע שלי של הביטחון העצמי שלי וחבל שהם לא נותנים לי לעשות את זה כי להתעלם זה פיתרון מעולה הפיתרון שאני משתמשת בו כרגע (ולא רק מהם )אבל זה פתרון לטווח קצר. אני יודעת שהם אוהבים אותי ודואגים לי אבל חלק מהדאגה והאהבה היא לא לשפוט ולא לנסות לתקן אותי כי אני מי שאני בזכות כל הדברים שעברתי (לא הרבה) אבל אני בונה את עצמי אני מחנכת את עצמי אני דואגת לעצמי אני האמא של עצמי במשך השבוע,בבית ספר, עם חברים . הם לא יבינו את הפחדים שלי שחס וחלילה משהו יכול לקרות בכל שנייה ועכשיו בכלל המוטו שלי של "חיים רק פעם אחת" בכלל התחזק לאחר כל השבוע העצוב הזה .
 

mykal

New member
אוי, לא נעים,

אני מבינה את הקושי שלך, וכתבת כ"כ יפה על ההתלבטות שלך,
שהיא משהו שאת מכירה בדאגה שלהם מצד אחד.
אבל הם חוסמים אותך בשיפוטיות שלהם.
ואני רציתי ראשית לחזק אותך, ולומר לך שאני סומכת עליך,
את נשמעת כ"כ נבונה ואחראית ובהחלט עצמאית.
ורוצה לומר לך--חלק מהעצמאות והבגרות היא להקשיב לאחרים,
במיוחד כאלה שאת יודעת/מרגישה/מבינה שרוצים בטובתך.
ואולי בכלל זו דרכם 'להתאבל' או 'לזכור' את אמא שלך.

אבל באמת שיפוטיות היא לא דרך--הצעות, עיצות, סתם שיחות על נכון/לא נכון
הם הדרך.
ולכן, מציעה לך לגשת אל מי שאת מרגישה שהכי נוח לך לדבר איתה/ו,
והכי נוח לך לפתוח את סגור ליבך--ולומר, תגידו ש... אבל כ"כ קשה לי השיפוטיות,
אתם בדרך הדיבור הזו, מפסידים אותי, אני מבינה שקשה לכם, אני מבינה שזהה אפילו ממקום טוב,
אבל לא נעים לי ולא נוח לי, בבקשה תשנו סגנון דיבור.
אם לא תגידי איך ידעו?
בהצלחה, ושיבואו לך ימים שמחים.
 

אשבל1

New member
היי sapirs

נשמע שהמשפחה של אמך מאוד אוהבת אותך ודואגת לך, רוצים שתדעי שתמיד הם שם בשבילך ויחד עם זאת מאוד שיפוטיים וביקורתיים , ולך נערה עצמאית מגיל צעיר שחווית יתמות בגיל כה צעיר , קשה להתמודד עם הערותיהם, כשאת מספרת שאת מתעלמת, האם את מתעלמת ולא עונה? או פשוט משתדלת "לא לשמוע" ? אני חושבת שצריך למצוא דרך להגיע אליהם ולספר למי מהם איך את מרגישה? מה דעתך? רוצה שנחשוב ביחד איך זה אפשרי?

תרצי לספר על "השבוע העצוב הזה" שעבר עלייך...?.
 
למעלה