התפטרתי מהעבודה, חשבתי לחלוק את זה אתכם...
נגשתי לבוס והעמדתי אולטימטום. אני חייב לעבור ליחידה אחרת. אין דחייה הפעם בתירוצים כלשהם. רע לי כאן. אני חייב לעבור, גם אם מירי פסקל תנסה לטרפד את זה שוב.ואם אני לא עובר- אני עוזב.
ביחידה הזו אני לא יכול להשאר.
"אין אפשרות לעבור" הודיע לי.
"אם כך...נשארה לי אופציה ב`" אמרתי והגשתי את מכתב ההתפטרות. הוא היה המום. והאמת- גם אני. מי היה מאמין שאגיע לזה?
גם בעבודה היו מופתעים. והקולגה הראשונה שספרתי לה היתה משוכנעת שאני עוזב בגלל מירי פסקל, הכלבה המגעילה שכולנו שונאים ושהגיעה לעמדה מאד גבוהה ומאז היא מלכלכת על כולם ,מטילה טרור וגונבת ציוד לכאורה.
"מה זה קשור למירי?" תהיתי.
ואז היא ספרה לי, את מה שכבר חשדתי. שמירי מלכלכת עלי, שהיא לא סובלת אותי. שהיא מחייכת בפנים אבל מאחורי הגב יורה סכינים. שבאותה פעם שמישהו הלשין עלי לבוס על שטות כלשהיא שנופחה- זו היתה היא. ושהיא לא הפסיקה מאז. שהיא לא עושה את זה רק לי -אלא לכולם. שהיא אשה מסוכנת לכל סביבתה- אבל אלי בפרט.
תמיד ידעתי שמירי פסקל מסוכנת. קבלתי הוראות הפעלה על השבוע הראשון- לא להתעסק עם מירי. להחמיא לה, להחניף לה. היא תשקר לי בפנים, היא תרכל עלי- לא להתעמת , לא לריב. הכל בהתחנפות- זו הדרך היחידה. אין גם טעם להודיע לבוס. הבוס מקשיב רק למירי פסקל.
רק בחנפנות.
ועשיתי את זה. התחנפתי גם כשהחרב היתה על צווארי, לקקתי גם כשלא נשאר לי רוק בפה, החמאתי עד שהגעלתי את עצמי .עד מארס. עד שכבר הבנתי שיש גבול גם ליכולת שלי לחבב את האשה הריקנית הזו. את גוש הטמטום המנופח מחשיבות עצמית.
"יש סבה שאתה לא מחמיא לי יותר?" שאלה אותי פעם מירי. "אתה כבר לא כותב עד כמה האוכל שאני עושה טעים?"
לא הייתי צריך להסביר. כשמירי פסקל מדברת אי אפשר להשחיל מלה. רק לאטום את האזוניים ולחשוב על פרחים ופרפרים.
* * *
"למה היא עשתה את זה? "שאלתי את אותה קולגה.-" בשביל מה להלשין על אדם? בשביל מה להפיץ שקרים?"
"היא שונאת אותך, היא שונאת את כולנו, ככה היא"
"אבל אני החמאתי לה, לא רבתי איתה, בקשתי מתכון לעוגיות עבאדי מרוסקות בקצח -ואמרתי שלא יצא לי טעים כי רק היא עושה הכי טוב - מה הבעיה? מה כבר עשיתי?"
הקולגה הביטה בי ולא אמרה דבר.
"אני חיב לדעת מה הבעיה. מה לא בסדר בי. כי, מה. כי הייתי פסיבי מידי?"
"לא".
"עצבנתי אותה?"
"לא".
"כי אני הומו?"
הקולגה שלי שתקה , חייכה חיוך עצוב ואמרה בשקט -"כן".
היה ברור לי שהיא צודקת.
* * *
קשה להיות הומו בחברה המערבית. אמנם פעם היו רוצחים אותנו, מלקים אותנו, היינו נאלצים לחיות בנישואי שקר, ולא היה ארון להסתתר בו . כי כל העולם היה ארון אחד גדול.
היום? היום זה לא כך. יש לנו זכות לדבר, להופיע, להיות מי שאנחנו, להפגין , להתקיים.
ובחברה החלונית הקול שנשמע הוא- אנחנו בני אדם, אנחנו כמו כולם.
אבל כל זה רק בפנים.
כי מירי פסקל ודומיה לא באמת חושבים כך. כי מתחת לחיוכים ולחזות הנעימה עדיין לא רוצים אותנו, עדיין קיים קושי אדיר לקבל . לא תמיד אומרים את זה בקול, צריך לשמוע את זה בין השורות. וגם אז- אף אחד לא יודה בזה בפנים, כדי לא לפגוע.... כי לפגוע אפשר רק מאחורי הגב, רק בצורה צבועה ואכזרית. מה שנעשה בגלוי בחברה החרדית נעשה במסתרים בחברה החלונית. היה לי מאד קשה לגלות את זה , אבל עכשיו, יותר מתמיד- אני מבין למה צריך מצעד גאווה. כי אנחנו באמת צריכים את זה , כי אנחנו חייבים תיזכורת לעצמינו . שאנחנו עדיין בני אדם, כמו כולם. ושגם אם ישימו לנו רגל ויתקעו לנו סכינים בגב- אנחנו עדיין כאן, וזו הנקמה הכי גדולה.
נגשתי לבוס והעמדתי אולטימטום. אני חייב לעבור ליחידה אחרת. אין דחייה הפעם בתירוצים כלשהם. רע לי כאן. אני חייב לעבור, גם אם מירי פסקל תנסה לטרפד את זה שוב.ואם אני לא עובר- אני עוזב.
ביחידה הזו אני לא יכול להשאר.
"אין אפשרות לעבור" הודיע לי.
"אם כך...נשארה לי אופציה ב`" אמרתי והגשתי את מכתב ההתפטרות. הוא היה המום. והאמת- גם אני. מי היה מאמין שאגיע לזה?
גם בעבודה היו מופתעים. והקולגה הראשונה שספרתי לה היתה משוכנעת שאני עוזב בגלל מירי פסקל, הכלבה המגעילה שכולנו שונאים ושהגיעה לעמדה מאד גבוהה ומאז היא מלכלכת על כולם ,מטילה טרור וגונבת ציוד לכאורה.
"מה זה קשור למירי?" תהיתי.
ואז היא ספרה לי, את מה שכבר חשדתי. שמירי מלכלכת עלי, שהיא לא סובלת אותי. שהיא מחייכת בפנים אבל מאחורי הגב יורה סכינים. שבאותה פעם שמישהו הלשין עלי לבוס על שטות כלשהיא שנופחה- זו היתה היא. ושהיא לא הפסיקה מאז. שהיא לא עושה את זה רק לי -אלא לכולם. שהיא אשה מסוכנת לכל סביבתה- אבל אלי בפרט.
תמיד ידעתי שמירי פסקל מסוכנת. קבלתי הוראות הפעלה על השבוע הראשון- לא להתעסק עם מירי. להחמיא לה, להחניף לה. היא תשקר לי בפנים, היא תרכל עלי- לא להתעמת , לא לריב. הכל בהתחנפות- זו הדרך היחידה. אין גם טעם להודיע לבוס. הבוס מקשיב רק למירי פסקל.
רק בחנפנות.
ועשיתי את זה. התחנפתי גם כשהחרב היתה על צווארי, לקקתי גם כשלא נשאר לי רוק בפה, החמאתי עד שהגעלתי את עצמי .עד מארס. עד שכבר הבנתי שיש גבול גם ליכולת שלי לחבב את האשה הריקנית הזו. את גוש הטמטום המנופח מחשיבות עצמית.
"יש סבה שאתה לא מחמיא לי יותר?" שאלה אותי פעם מירי. "אתה כבר לא כותב עד כמה האוכל שאני עושה טעים?"
לא הייתי צריך להסביר. כשמירי פסקל מדברת אי אפשר להשחיל מלה. רק לאטום את האזוניים ולחשוב על פרחים ופרפרים.
* * *
"למה היא עשתה את זה? "שאלתי את אותה קולגה.-" בשביל מה להלשין על אדם? בשביל מה להפיץ שקרים?"
"היא שונאת אותך, היא שונאת את כולנו, ככה היא"
"אבל אני החמאתי לה, לא רבתי איתה, בקשתי מתכון לעוגיות עבאדי מרוסקות בקצח -ואמרתי שלא יצא לי טעים כי רק היא עושה הכי טוב - מה הבעיה? מה כבר עשיתי?"
הקולגה הביטה בי ולא אמרה דבר.
"אני חיב לדעת מה הבעיה. מה לא בסדר בי. כי, מה. כי הייתי פסיבי מידי?"
"לא".
"עצבנתי אותה?"
"לא".
"כי אני הומו?"
הקולגה שלי שתקה , חייכה חיוך עצוב ואמרה בשקט -"כן".
היה ברור לי שהיא צודקת.
* * *
קשה להיות הומו בחברה המערבית. אמנם פעם היו רוצחים אותנו, מלקים אותנו, היינו נאלצים לחיות בנישואי שקר, ולא היה ארון להסתתר בו . כי כל העולם היה ארון אחד גדול.
היום? היום זה לא כך. יש לנו זכות לדבר, להופיע, להיות מי שאנחנו, להפגין , להתקיים.
ובחברה החלונית הקול שנשמע הוא- אנחנו בני אדם, אנחנו כמו כולם.
אבל כל זה רק בפנים.
כי מירי פסקל ודומיה לא באמת חושבים כך. כי מתחת לחיוכים ולחזות הנעימה עדיין לא רוצים אותנו, עדיין קיים קושי אדיר לקבל . לא תמיד אומרים את זה בקול, צריך לשמוע את זה בין השורות. וגם אז- אף אחד לא יודה בזה בפנים, כדי לא לפגוע.... כי לפגוע אפשר רק מאחורי הגב, רק בצורה צבועה ואכזרית. מה שנעשה בגלוי בחברה החרדית נעשה במסתרים בחברה החלונית. היה לי מאד קשה לגלות את זה , אבל עכשיו, יותר מתמיד- אני מבין למה צריך מצעד גאווה. כי אנחנו באמת צריכים את זה , כי אנחנו חייבים תיזכורת לעצמינו . שאנחנו עדיין בני אדם, כמו כולם. ושגם אם ישימו לנו רגל ויתקעו לנו סכינים בגב- אנחנו עדיין כאן, וזו הנקמה הכי גדולה.
