זו לא כתבה ראשונה בנושא.
בזמן האחרון התפרסמו דווקא כמה כתבות שעסקו בעובדה המצערת שפה בארץ ילדים חילוניים לא יודעים תנ"ך, ואני יכולה לחתום לך שהכול נכון. מעבר לזה שעצוב לי על השפה ועל התרבות שהולכים כך לאבדון, עצוב לי שהבורות והחוצפה התערבבו זו בזו ברמה כזאת, שלא זו בלבד שלאף אחד לא ממש אכפת, אלא גם מעִזִּים לומר שזו "שפה אחרת" ו"את מי זה בכלל מעניין" ו"התנ"ך הוא לדתיים, שהם ילמדו". ואני לא מדברת רק על הנוער, שמעתי את זה גם מאנשים שעברו את גיל עשרים ושסבורים שאתגר קרת כותב בעברית הכי עשירה שאפשר. כשלימדתי בתיכון (אפיזודה קצרה ולא נחשבת, נא לא לזקוף אותה לחובתי) והבאתי לתלמידיי בשיעור הראשון את פרק י' בבראשית, הפרק שמספר על הפיזור הלשוני ומחלק את השפות למשפחות (אותה חלוקה המקובלת גם בבלשנות, אגב...), הם התפלצו למראה הפרק המצולם: מה, אנחנו צריכים לקרוא את זה?! רק אח"כ הבנתי למה הזדעזעו כל כך: הם פשוט לא יכלו לקרוא את זה. טכנית, אין להם ידע מינימלי בניקוד, והם אינם יודעים להבחין בין קמץ לקובוץ, למשל. פרט לזה הם משוכנעים שזו "שפה זרה" ומסרבים לנסות ולהבין את הכתוב. אבל גם כשהקראתי להם את הטקסט הם כעסו: זה שיעור לשון ולא תנ"ך, מה את מביאה לנו פרק בתנ"ך! הופתעתי לראות עד כמה עזה ההתנגדות לתנ"ך. הדהים אותי יותר מכל שכשסיפרתי על כך לכמה חברים שלי, הם אמרו: מה הפלא, הרי התנ"ך מזוהה עם הדת. חילונים לא סובלים תנ"ך כי זה קשור אצלם, אסוציאטיבית, עם כפייה דתית. האמנם?! נראה לי שזה רק ניסיון עלוב לתרץ בורות וחוסר עניין בתרבות שלנו, זה הכול. אדם צריך להכיר את שורשיו התרבותיים, בין אם זה טקסט ובין אם זו שפה. אצלנו בארץ לא מכבדים תרבות ככלל, לכן לא מתייחסים בכבוד לא לשפה העברית ולא למקורותיה, ומכאן נובעת התייחסות חסרת-תרבות גם לאנשים, בסופו של דבר. חוסר-כבוד הוא חוסר כבוד (ואל תביאו לי כדוגמה את הגרמנים ואת יחסם לתרבות, כי הם נראים לי היוצאי-דופן, ולא אנחנו).