BlackUnicorn
New member
התמודדות?
כתבתי פה איזה פעמיים שלוש בעבר.. אבא שלי נפטר לפני שנתיים+, אני בת 22. עד היום אני לא בטוחה שעיכלתי את המוות שלו... אני מסרבת להתמודד, מדחיקה. הגעתי לנושא הזה שוב אבל מכיוון אחר. אני סטודנטית, שנה ב'. מתחילת הלימודים אני נתקלת בקשיי ריכוז, תופעת דחיינות (שדוחים הכל לדקה האחרונה), שמתבטאת לא רק בלימודים אלא בכל מה שקשור ותלוי אך ורק בי (נקיונות של הבית, להתחיל ספורט, להתמיד בדיאטה). בדברים כמו עבודה או דברים שקשורים לבן הזוג שלי או לאמא שלי וכו' - אין לי בעיה ואני עושה הכל ב- 200%. השנה, למרות שהיא קלה יותר בלימודים, משום מה יותר קשה לי מבחינת ההתחייבויות. אני לא מצליחה ללמוד. לא עושה את המטלות שלי. דוחה הכל... הגעתי למצב שאני לא רוצה לקום בבוקר, גם כשאני עירנית בא לי ללכת לישון.. ובסה"כ אני משלה את עצמי שאני בן אדם מאושר, שטוב לי בחיים - הרי יש לי בן זוג מדהים, אנחנו חיים ביחד, יש לי בעלי חיים שאני אוהבת, חברים, משפחה... כל מה שחשוב. אבל בדברים שקשורים בי לא הצלחתי להתמודד. התחלתי לחקור קצת על חרדת בחינות, דחיינות וכו'. בין השאר הגעתי לטכניקה של דמיון מודרך ושמעתי קובץ על המחשב שמדריך איך להרפות את הגוף, את המחשבה וכו'.. אף פעם לא יצא לי לעשות מדיטציה ודברים כאלו, לא האמנתי בזה. פתאום היה קטע אחרי כמה דק' שאומר "תחשבו על מקום בטוח".... וישר חשבתי על אבא שלי והתחלתי לבכות. לבכות המון. ניסיתי לחשוב על מקום אחר כדי שאהיה יותר רגועה, ופשוט.. לא מצאתי. נפל לי פתאום האסימון - אבא שלי, שהיה הסלע האיתן שלי, שהיה הדוגמה שלי לחיים, שהיה בן אדם מיוחד והיחידי שבאמת הבין אותי והיה לי כלמודל לחיקוי, כבר לא פה. אני חושבת שזה המוקד לכל הבעיות שלי.... הרי בן הזוג שלי לא יכול לשמש כדוגמה, הוא שווה לי. אני לא מסתכלת אליו מלמטה אלא בגובה העיניים. אמא שלי עקרת בית, ועד כמה שאני אוהבת אותה הדעות שלנו שונות בד"כ... אין לי מקום בטוח. פשוט אין. אין לי על מי להסתכל ולהגיד "ככה אני אהיה", או "יהיה בסדר". ועצוב לי, עצוב לי נורא... אני רוצה ללכת לפסיכולוג.. נראה לי שאני אפנה לשירותים הפסיכולוגיים של האוניברסיטה, אבל חשבתי שאולי אתם תוכלו גם להמליץ לי על מישהו שאולי אתם מכירים שיכול להתמודד עם הדברים האלו, באיזור השרון... או אולי לחלוק אם מישהו עבר משהו דומה... תודה..
כתבתי פה איזה פעמיים שלוש בעבר.. אבא שלי נפטר לפני שנתיים+, אני בת 22. עד היום אני לא בטוחה שעיכלתי את המוות שלו... אני מסרבת להתמודד, מדחיקה. הגעתי לנושא הזה שוב אבל מכיוון אחר. אני סטודנטית, שנה ב'. מתחילת הלימודים אני נתקלת בקשיי ריכוז, תופעת דחיינות (שדוחים הכל לדקה האחרונה), שמתבטאת לא רק בלימודים אלא בכל מה שקשור ותלוי אך ורק בי (נקיונות של הבית, להתחיל ספורט, להתמיד בדיאטה). בדברים כמו עבודה או דברים שקשורים לבן הזוג שלי או לאמא שלי וכו' - אין לי בעיה ואני עושה הכל ב- 200%. השנה, למרות שהיא קלה יותר בלימודים, משום מה יותר קשה לי מבחינת ההתחייבויות. אני לא מצליחה ללמוד. לא עושה את המטלות שלי. דוחה הכל... הגעתי למצב שאני לא רוצה לקום בבוקר, גם כשאני עירנית בא לי ללכת לישון.. ובסה"כ אני משלה את עצמי שאני בן אדם מאושר, שטוב לי בחיים - הרי יש לי בן זוג מדהים, אנחנו חיים ביחד, יש לי בעלי חיים שאני אוהבת, חברים, משפחה... כל מה שחשוב. אבל בדברים שקשורים בי לא הצלחתי להתמודד. התחלתי לחקור קצת על חרדת בחינות, דחיינות וכו'. בין השאר הגעתי לטכניקה של דמיון מודרך ושמעתי קובץ על המחשב שמדריך איך להרפות את הגוף, את המחשבה וכו'.. אף פעם לא יצא לי לעשות מדיטציה ודברים כאלו, לא האמנתי בזה. פתאום היה קטע אחרי כמה דק' שאומר "תחשבו על מקום בטוח".... וישר חשבתי על אבא שלי והתחלתי לבכות. לבכות המון. ניסיתי לחשוב על מקום אחר כדי שאהיה יותר רגועה, ופשוט.. לא מצאתי. נפל לי פתאום האסימון - אבא שלי, שהיה הסלע האיתן שלי, שהיה הדוגמה שלי לחיים, שהיה בן אדם מיוחד והיחידי שבאמת הבין אותי והיה לי כלמודל לחיקוי, כבר לא פה. אני חושבת שזה המוקד לכל הבעיות שלי.... הרי בן הזוג שלי לא יכול לשמש כדוגמה, הוא שווה לי. אני לא מסתכלת אליו מלמטה אלא בגובה העיניים. אמא שלי עקרת בית, ועד כמה שאני אוהבת אותה הדעות שלנו שונות בד"כ... אין לי מקום בטוח. פשוט אין. אין לי על מי להסתכל ולהגיד "ככה אני אהיה", או "יהיה בסדר". ועצוב לי, עצוב לי נורא... אני רוצה ללכת לפסיכולוג.. נראה לי שאני אפנה לשירותים הפסיכולוגיים של האוניברסיטה, אבל חשבתי שאולי אתם תוכלו גם להמליץ לי על מישהו שאולי אתם מכירים שיכול להתמודד עם הדברים האלו, באיזור השרון... או אולי לחלוק אם מישהו עבר משהו דומה... תודה..