התמודדות

[bp9mk6]

התמודדות

לכבוד ערב יום השואה יש לי נושא קצת כבד לדיון .

לצערי להרבה אנשים יצא לחוות איזשהו אירוע טראומתי קשה (אבל באמת קשה). מוות של בן אדם אהוב, מחלה, אפילו בדידות, אירוע כלשהו, מצב כלכלי, רגשי, יש אלף ואחת סיבות שמובילות אנשים מסוימים להתנהג בצורה לא הגיונית.
למכור את עצמם בזול (פתאום נכנסים למיטה עם מישהו שבמצב נורמלי לא היו עונים בכלל), פורשים מהלימודים, מהעבודה.
לדעתי הדבר הכי חשוב במקרה של אירוע טרגי זה להמשיך בשגרה. אם שוברים שגרה זה רק מעצים את התחושה הנוראית וגורם לשקוע בה ולהיכנס לאיזה לופ אין סופי שקשה לצאת ממנו. גם לשתף מאוד עוזר לחלק מהאנשים.
סתם לפעמים אנשים עושים דברים בלי לחשוב וזה עלול להביא לתוצאות לא הפיכות.

לא שופט אף אחד כמובן, זה סתם נושא שקצת הטריד אותי היום.

 

[ונטי לה טור]

לא הבנתי מה נושא הדיון - התנהגות לא רציונלית ?

.

 

[bp9mk6]

התמודדות עם הקשיים שהחיים מביאים

אנשים שונים שעברו את אותו הדבר (נגיד אחים) יכולים להתמודד איתו בצורה שונה מאוד. (וזה הגיוני כי הם בעצמם שונים).
אפשר לנתח את זה ואתה יכול לכתוב גם מניסיון אמיתי שלך איך התמודדת אם חס וחלילה עברת משהו באמת מעזעזע.

 

[ונטי לה טור]

אני לא מגיב טוב כשאנשים קרובים מתים

אבל זה כל כך אישי, שכדאי שקודם אקרא סיפורים קורעי לב של אחרים כדי להתדובב.

 

[Acoustic 3]

אני בחרתי להמשיך לחיות, וכמה שיותר מהר.

אחרי שהשתחררתי מהצבא התרחש אירוע שזעזע לחלוטין את חיי. הדבר הראשון שעשיתי היה לקפוץ לשגרה. נרשמתי מיד לקורס פסיכומטרי שמילא את חיי ושימש כענף דק מאוד שנאחזתי בו בטרם שפיותי תאבד.
בסופו של דבר, בקשתי לשכוח.
עד היום, אם הנושא עולה לי בראש, אני מרגיש את הבטן שלי מתכווצת ואני מיד מגביר את המוזיקה ברדיו או פונה לעשות משהו אחר. העיקר לא להתעסק בזה.
מדי פעם אני כותב על זה ביומן שאני כותב. אבל אני מסמן לעצמי לא לחזור ולקרוא בטעות דברים מסויימים שאני יודע שנכתבו על העניין הזה. לפעמים ברגע מסויים צריך לשפוך את הכל ולא להסתכל אחורה. זה מה שאני עשיתי.
&nbsp
אבל אף פעם לא באמת אבדתי את שפיותי או התנהגתי באופן כל כך לא רציונאלי... אני לא כל כך שופט את מי שכן, אגב.

 

[bp9mk6]

הדחקה גם עובדת

השאלה היא כמה באמת אפשר להדחיק..

 

[Acoustic 3]

אני לא חושב שבאמת אפשר להדחיק או להכחיש אירועים טראגים

אנשים אוהבים להתפלסף ולהגיד שמדובר בהדחקה. אבל לא מדובר באישה נבגדת שיודעת את האמת אבל מתכחשת לעובדה שבעלה כעת עם אישה אחרת.
אנחנו מדברים על אירוע טראגי משנה חיים, ואותו אי אפשר להדחיק.
אני לא יודע מה חוות הדעת הרפואית על מקרה בו אדם "מדחיק". אני בטוח שיש כזה מונח, כמו שיהודה ציין.
פשוט לא ברור לי איזה אדם יכול להדחיק כל כך הרבה זמן ואז להיות "מופתע" יום אחד ממה שאירע לו או לקרובים לו. (כמובן שאני לא מדבר על תסמונות של הלם קרב וכו', שאלה דברים שיכולים להמשך שנים רבות ואין לזה קשר הכרחי עם הדחקה).

 

[jwin]

לא פשוט.

להמשיך בשגרה, או רק בשגרה, מבחינה רפואית נשמע לי כמו תהליך של הכחשה. אני ממשיך בחיי היום יום (למרות הצער והכאב הקיים למעשה) כי ״הדבר״ לא היה. זו הכחשה שבמקרה של אבל קרוב מאוד מביאה, כתוצאה, לאבל ״כרוני-מאוחר״ שהוא לחלוטין מוגדר כאבל פאתולוגי. במקרה עם פחות קשים (בדידות, בעיות כלכלה...) ההכחשה מכניסה את האדם למצב של אי חיפוש פיתרון לבעיה שהיא, הבעיה, הופכת כרונית ובלתי פתורה.
וכל זה - אם יש כוחות ״להכחיש״, כמו שאקוסטיק כותב - אני מעלה את הווליום... אז יש לו כוח לעשות ככה. היא יכול להתגונן! זו אמירה של נוכחות חיים בתוכי - אני יכול להתגונן ( מכינה פסיכומטרית, טיול...) - הבעייה הקשה מתחילה באשר האדם ניצב בפני בלוק קטטוני ואינו יכול אפילו להתגונן. הבט - גם ״להמשיך בשגרה״ צריך המון כוח (בפני טראומה נוראית). צריך המון כוח.
ודרך הביניים היא שביל הזהב.
לחיות את הטראומה, להאחז בזכרונות טובים (יש לנו מקום נרחב במוח לזכרונות וזה לא שם לחינם...) לחיות כל יום קצת מהאבל, ולהמשיך בחיים שאנחנו יכולים להם באותם הימים. אני לא קורא לזה שגרה שהיא אולי כבדה מדי. אני אומר - לעשות את מה שאפשר ועוד קצת. וככה מציבים גבולות לתהליך מסוכן של הכחשה - חיים אבל עם המשך פעילות והרופא הטוב ביותר הוא (בדרך כלל)...הזמן. אם הזמן לא עומד לצידנו - יש אבל פאתולוגי שמצריך ברור ( אפילו עם העצמי. לנסות להבין לבד).
ומאחר והקשר דבריך הוא השואה, אם אני מבין נכון - אני מודה. מעולם לא הייתי שם - מעולם לא יצאתי משם. אני לא מצליח להתמודד במשמעות של ״לתפוס בשכל שלי״ איך היו יכולים לעשות ככה לכל כך הרבה אנשים. ואני לא מתמודד עם הבושה. אתה קורא נכון : הבושה, אני אומר. וקשה לי להסביר. אולי, בפעם אחרת אנסה.

 

[bp9mk6]

לא התכונתי לשואה

אלא סתם למקרים דיי נוראיים שקורים פה ושם לחלקנו, ועל איך שאנחנו מתמודדים איתם.
אם זה בכלל עניין של בחירה, אופי, תירוץ לעשות דברים מסוימים.
&nbsp
את האמת אני מעדיף לא לפתח את הדיון הזה יותר מדי.

 

[bp9mk6]

אני הלכתי לאיש מקצוע

יותר מזה אני לא מרגיש בנח לפרט. אני לא אוהב לדבר על הנושא הזה (למרות שמצד שני אני חושב שהדרך הכי טובה היא לדבר).
גם לי יש "יומן אישי" (למעשה בלוג) שאני כותב שם הכל.
&nbsp
הנושא עלה לי שחבר סיפר לי על התמודדות שלו בעבר והוא קצת השאיר אותי בשוק..
לפעמים דברים כאלה נראים כמו איזה הזיה אז זה נותן לגיטמציה לדברים אחרים..

 

[ונטי לה טור]

כשקרוב מת, משהו ממני הולך, וזה מבהיל אותי יותר ממצער

אני נפרד מאוד לאט.
בעיקר אני צריך את השקט שלי.
זה לא תמיד מובן לסביבה.
אני לא מגיע לבית קברות.
לא נזכר הרבה.
בעיקר מרגיש, ולא קל לי להתמודד עם הרגשות,
כי אין מי שיתן לי משוב.

הפחד הזה מול הלא מגיב, מבהיל אותי.
הדמיון שלי נגמר כשזה מגיע למתים.

ויש את התפיסה הדתית שעוזרת להתגבר [אפרט אם זה מענין את מישהו].

 

[דרדק בן 601]

אני חושש שיש הבדל מהותי ועקרוני

בין "השואה" לבין טרגדיה "שגרתית", ולא הייתי מנסה להקיש מיום השואה [ כולל שואות בעבר ושואות בהווה, שהנרטיב הישראלי מטשטש במרץ רב ] לבין חיי הפרטיים.
לגבי אירועים מכוננים, "טרגיים" בחיי - הזמן לא מרפא כלום, הכחשה והדחקה רק עוזרות, אולי, לרכך את זכרון הדברים, שום תראפיסט או כדורים לא ירפאו דבר. הם קיימים ונוכחים.

 

[ונטי לה טור]

רק אם יש לך זמן תקרא...(לא מצאתי תמונה של חגורת סיגוף)

כאן

 

[דרדק בן 601]

בהתחלה לא הבנתי למה אתה שולח אותי לטקסט הזה

אחר כך הבנתי מקריאה ומסוגי הסבל או היסורים, שישנם כאלה שאנחנו בוחרים בהם, ואז זה התחבר עם השורה האחרונה שכתבתי על כך שהזכרון, או הידיעה אינה בת הכחשה. הניסוח שלי בכלל דבילי כשאני קורא את דבריך. לצערי אין ביכולת ילהכחיש, להדחיעק דבר מהגיל בו התחלתי לזכור דברים.
מעום לא הצלחתי לשכוח את האלימות שהופנתה כלפיי בשלב מסוים בחיי - למדתי איך לא להקלע למצבים כאלה בשנית. הזכרון הזה מופיע מדי פעם במלוא העוצמה. אקוסטיק סיפר שהוא מעתיק את הקשב שלו מייד למקום אחר, אני לא מסוגל.