התמודדות עם שינוי בתוכניות

debby12

New member
מנהל
חיי אדם? החיים *שלי*

לדעתי המחלוקת העיקרית בין גישתי לגישתך היא ברמה הפאטרנליסטית. אני מרגישה אחראית בלעדית על חיי. אני חושבת שאם אני רוצה לקחת סיכון מחושב, או את יודעת מה?, אפילו החלטה מטורפת ומסכנת חיים, זו זכותי. וזכות זהה יש לי כל עוד העובר עדיין חלק מגופי. אני לא מזלזלת בצוותים רפואיים. אבל אני עומדת על זכותי להיות הפוסקת האחרונה לגבי מה ייעשה בגופי - בין אם הוא החלטה רפואית "נכונה" או ש"לא". ולגבי חוסר ההבנה איך סיפור הלידה ההוא הגיע לכאלה תהומות של ייאוש וכאב - יש שתי רמות לדעתי. אני מסכימה איתך לחלוטין שהרבה דברים הם ב"ראש" ואם באים בראש זורם/גמיש/חיובי/פרו-ביתחולימי אז אותה חוויה פיזית יכולה להיחוות באופן שונה (כמו מה שMay First כתבה לגבי הלידה הראשונה שלה שהיתה לה חוויה טובה למרות אתגרים פיזיים ברורים שעברה בה). אבל מעבר לרמה הזאת של "בראש" - יש לדעתי רמה אבסולוטית של מציאות עובדתית שמצליחה לרסק אפילו יולדת חובבת בית-חולים שהיא במקרה גם פוליאנה. במציאות שבה מישהי דוחפת לך אצבעות לפי הטבעת בלי הסכמתך - ואפילו בלי לטרוח להסביר לך מה עומד לקראות, שבה צוותים רפואיים מדברים לך ברוסית מעל הראש בלי שתביני, ושבה הטונים בחדר לידה עוברים לרמה של צעקות ואיומים -- אלו הנסיבות העובדתיות שמביאות לכאלה רמות של "תהומות וייאוש". זה מפליא אותך? אותי לא.
 

סטיוויה

New member
ישבתי וקראתי ה----כל

(ובאמת שזה לא פייר כלפי אמא לשלושה שמיניקה וערה חצי לילה) ואני חושבת שבסופו של דבר הגישה של שתינו כלפי שינויים בתכניות ללידה,הן מאד דומות. אם תהיה לך סבלנות או ישאר לך כוח אחרי כל מה שכתבת את מוזמנת לקרוא את התשובה שלי למעלה בשרשור הזה. ואז תביני שבעצם,אני לא פנאטית של טבעי ולא פנאטית של לידות בית.ילדתי פעם אחת בניתוח קיסרי,פעם אחת עם אפידורל ופעם אחת לידה טבעית בבית. אני מרגישה שדווקא בגלל שעברתי את הכל יש לי כן "זכות מוסרית" לבוא ולומר שעדיף ללדת לידה טבעית מאשר לחוות את כל תופעות הלוואי שיש למשככי הכאבים ולמזרזים הכימיקלים.
 

סטיוויה

New member
ממממ....

שוב ארוך לי מידי אבל בכל זאת... להיות קונטרול פריק זה לא לקחת אחריות.
 

debby12

New member
מנהל
מדליות על לידות טבעיות? ../images/Emo2.gif

אני מוצאת המון אנטגוניזם בהודעה שלך. אני לא חושבת שאף אחד מחלק מדליות על לידות טבעיות או על לידות בכלל. אף אחד לא מתייחס אליך כ"לא אינטלגנטית" (הגזמת - עם כזו רהיטות נראה לי שמישהו יעז
)- גם לא באגף הלידות הטבעיות. לא ברור לי כל כך מקומו של הנאום הזה בפורום הזה. הפורום הזה נועד לתת תמיכה, חברותא ומידע לנשים שלידות טבעיות מעניינות אותן. את מעדיפה אפידורל ובית חולים? סבבה - שיהיה לך בכיף אחותי. 99.9% מהנשים בישראל חולקות איתך את אותה ההעדפה - אשריך וטוב לך שאת במיינסטרים. אין מדליות לאף אחת. אם היו - קחי לך ישר בכיף מדליית זהב. אבל למה הנאום הנזעם הזה - ועוד דוקא בפורום הזה? כי מישהי, שהיא משתתפת קבועה פה, העזה לתת פרשנות לסיפור הלידה שלה שלא מצאה חן בעינייך? צר לי שחוית על בשרך את הנורא מכל, אבל אני לא רואה את הקשר בין זה לבין הנאום הנזעם. ואגב, גם אני (ואני לא חובבת רופאים, בלשון המעטה) לא חושבת שהצוותים הרפואיים רוצים חלילה להתעלל. נהפוך הוא - הם רוצים לעזור. אלא שהמערכת בנויה באופן מורכב שתוצאתו לעתים קרובות טראומטית ליולדת. את אומרת שטראומה ליולדת היא כלום לעומת אובדן תינוק? מי אמר שמדובר בבחירה בין השניים?
 

סטיוויה

New member
תודה דבי על הניסוח הבהיר והמדוייק

ענת,מה שאת עושה כרגע זה כמו שבזמנו היו נכנסות בחורות שלא הניקו לפורום הנקה ומנהלות ויכוח(עם עצמן) על למה אסור למיניקות להרגיש טוב עם עצמן בגלל שהיניקו. אני לא מכירה אותך ברמה האישי ואין לי זכות לשפוט אותך,לחשוב שאת לא חכמה ועוד כל מיני פרפראות שכאילו. אבל ברור לי שהתגובה הכל כך חזקה שלך לכל הנושא הזה מראה שיש לך עניינים לא סגורים בינך לבין כעצמך. שווה לך לברר את זה. את יכולה רק להרוויח.
 

1אילת2

New member
גתבת בפורום שלך: "תביאי רפרנס".

אז באמת תביאי רפרנס. כי אין שום יתרון בלחתוך מייד את חבל הטבור. ואין שום יתרון (אם כי אני יכולה לחשוב על כמה חסרונות) לבדוק פתיחה כל שעה (או פחות). ואין שום טעם לצרוח על יולדת. ועוד כהנה וכהנה. הכנסת אצבעות, ידיים וחפצים שונים לגופה של אישה מבלי לקבל את הסכמתה הוא אונס. רק בבית חולים זה פתאום "לטובת היולדת והעובר". וכאשר עושים זאת לאישה משותקת בחלק גופה התחתון- זה הרבה יותר גרוע. ל7 שנות לימוד אין מתחרים. אבל לרופא שלא חושב לא יועילו גם 14 שנות לימוד.
 

swann

New member
דווקא בלידת בית החולים, הראשונה

אותה תכננתי בגדול בלי תכנית... אבל רציתי למשוך כמה שיותר בלי אפידורל, דווקא אז הייתי הכי פתוחה. הכנתי את עצמי שאני הולכת אל הלא נודע. והשינויים בתכניות התקבלו בלי בעיות. רק אח"כ, בעיבודים מאוחרים, הבנתי מה היתה הטעות שלי ואיך יכול היה להיות אחרת. אבל לא התכוננתי מספיק. הפעם, אמרתי שאני מתכננת ללדת בבית אבל גם אמרתי שלעולם אי אפשר לדעת, אולי אני לא בנויה לזה בכלל ואבקש להתפנות לבית החולים. בתוך תוכי ידעתי שאני יולדת בבית, ואם היה מצב כזה (שלא בשליטתי, בגלל מצב חרום), אז כנראה שהייתי מאוד מאוכזבת מהלידה ומעצמי. כיוון שזה לא קרה (וטוב שכך
), אולי אני צריכה לקראת הפעם הבאה כן להתייחס לנקודה הזאת ולעבוד עם עצמי על כל סנריו שיכול להתרחש. בכל מקרה, כשיולדים פה עם מיילדות, בית החולים הוא לא אוייב. כשהלכתי ללדת כרגיל עם צוות בית חולים - לא היתה לי מילה. לא ידעתי כלום ואחרי שכבר הייתי מחוברת לכל הצינורות (עירוי, אפידורל, זרוז), בכלל לא הייתי בשליטה על הלידה. רק את שלב הלחיצות עברתי בגבורה, ובעצם הכל הסתיים בטוב. אבל שהולכים עם שתי מיילדות, הן הצוות שלך. מכירות אותך במשך מעקב ההריון ויודעות איך את רוצה ללדת ונמצאות "בצד שלך". צד בית החולים קיים רק אם חייבים רופא, ובמקרה כזה אני סומכת על המיילדת שתדע שזה הכרחי ואלך איתה עם ההחלטה שלה <אלא אם כן מדובר בלא-חרום>. כך שבכל מקרה התפנות לבית החולים כאן, כשיולדים עם מיילדות - הוא רק שינוי סביבתי ולא שליטה מוחלטת של צוות חדש לגמרי (שמתחלף כל כמה שעות).
 

שָׂרָה

New member
לדעתי כאשר עוברים לבית החולים

עם מיילדת שלך על הבית חולים לא להשתלט על הכל, אלא להפגין מעקב זהיר ועם הרבה טקט ולא להתערב, אלא אם המיילדת אומרת שיש צורך בעזרה רפואית, וגם אז להגיש את העזרה עם טקט ולתת יחס תומך. ומי שרוצה ללדת בבית החולים ורוצה את זה טבעי, זקוקה להביא מסמכים ולדרוש מהם שיחתמו על הסכמה על התוכנית הלידה. הבית חולים הם לא האוייבים, אבל יש להם צוות זוועתי שהם האוייבים, ואוי ואבוי אם נופלים על הצוות הזוועתי. למה יולדות צריכות להיות תלויות במזל, 'על איזה משמרת נופלים'? למה אין חוק שמגן על היולדות? למה מעבידים את הצוות בבית החולים יותר מדי הרבה שעות? אם לא מסכימים שטיס יטיס מטוס בעודו עייף, ולא מרשים לנהג אוטובוס לעבוד כאשר הוא עייף, למה לעומת זאת מעבידים צוות עייף שעלול לעשות טעויות רפואיות חמורות? צוות עייף גם הוא צוות עצבני. למה יולדות לא יכולות להיות בטוחות מפגיעות כאלו?
 
חושבת קצת אחרת כרגיל

אני מאמינה שאני יוצרת את המציאות כבר כתבתי, אז ברגע שעלו תרחישים של ביתי חולים, הפלות מוות וכו..(והם עלו בהריון) בדקתי את המקור שלהם אצלי, ופחות התעסקתי בסיפול של מה קורה ולאן הולכים. כי את אשר יגורתי בא לי... וכל פחד ע"י עבודה שונה ללידה בבית בסוף העבודה על הפחדים. אני יודעת שאני עוף מוזר רק זו הדרך שלי להתמודד. נכון שדברים יכולים להתרחש באופן בילתי צפוי, השאלה היא אם אנחנו לא זימנו אותם ע"י התת מודע שלנו. אני היום במקום שאני מאמינה שכן לכן זה מקןר העבודה שלי של הניקויי. ואני מכירה לא מעט סיפורי לידה מכל מיני מקומות בית, בתי חולים עם מיילדת בלי מיילת וכו.. ואחרי שדיברתי עם היולדות לעומק הן הבינו את הסיטואציה וכמה הן יצרו אותה. בהצלחה. ושיהיה לכולן יום טוב
 

אם פי 3

New member
אחת הסיבות שכתבתי תכנית לידה

היתה כדי להתכונן ולהכיר את האפשרויות העומדות בפני במצבים שונים. התלבטתי הרבה איך לנסח את התכנית (וגם אני לקחתי את הבסיס מ"אמנות הלידה", אבל שיניתי הרבה, ווידאתי שאני מבינה ומסכימה עם מה שהשארתי), מכיוון שהיה לי ברור, שהתכנית תבוא לידי מימוש, רק במצב שבו "לידת החלומות" שלי לא יכולה להתקיים, ולפחות חלק מסוים בלידה לא יהיה "לידה טבעית" - שזו הבחירה שלי. בחרתי לכתוב תכנית שמתייחסת ללידה הרצויה לי, ולהתעלם (בכתב) מרוב האפשרויות של השיבוש (מלבד כמה אם יהיה צורך ב... אז...), ועם הדגשה יתרה על נושא ההסכמה המפורשת שלי לכל דבר ועניין - ביחס אלי, וביחס לתינוק. השיקול שלי היה, שאני לא יודעת באיזה שלב (אם בכלל) ישתבשו הדברים והתכנית תופעל - ולסגת מהתכנית, אני תמיד יכולה. כלומר: כשאני מבקשת לא להציע לי אפידורל, זה לא אומר שאני לא יכולה לבקש, אם שיניתי את דעתי. כשאני מבקשת להמנע מניטור קבוע (כבר לא זוכרת אם ציינתי את זה בתכנית הלידה שלי, והיא לא לפני כרגע, אבל תיאורטית) - זה לא מונע ממני להסכים לכך, במקרה הצורך. לדעתי, יש שני "סוגי" יולדות, שמועדות במיוחד ללידה מרובת התערבויות מיותרות (התערבויות נחוצות זה סיפור אחר). הראשון - היולדת ה"תמימה". זו שלא יודעת לאן היא הולכת, שאין לה יכולת לבחור בחירות מושכלות (בעצמה, או תוך התייעצות עם מישהו שהיא סומכת עליו ומקבלת את שיקול דעתו) מכיוון שהיא לא מכירה את האפשרויות. למשל - לדעתי, ללכת לבי"ח למעקב בשבוע +42, ולא לצפות / להכין מראש תשובות לכך שירצו לאשפז ולזרז, זה סוג של תמימות. אפשר לבחור שלא להשתמש בשירותי בי"ח במצב כזה, אפשר לבוא עם אסרטיביות מושכלת (עמדה שאומרת שכל עוד העובר, ואני עצמי, במצב טוב, אני מעדיפה לחכות), אבל אחרת - זה די ברור שהם ילחצו על להשאר וגם סיכוי די טוב שיצליחו להפחיד את המלווים.(אני לוקחת דוגמה מהסיפור של אור מגיע, אבל לא מדברת דווקא עליה, מכיוון שברור שלא כל פרט צוין, ואני לא יודעת מה באמת היה). הסוג השני היא יולדת שמעוררת אנטגוניזם. לא בטוחה מה מאפיין יולדת כזו (ושוב - לא מתייחסת לסיפור לידה ספציפי). האם זו התנגדות לכל הצעה מתוך אנטי פנימי, אנטיפטיות אישית כללית, חוסר "כימיה" עם הצוות (רולטת בית חולים...), דעות קדומות והתנגדויות מראש (של היולדת על/ל בית החולים, ושל בית החולים על/ל "יולדות כאלו" (ו"כאלו" יכול להיות כל מיני דברים, גם "אלו שרוצות ללדת טבעי" וגם דברים אחרים, שחלקם אפילו הכתב לא סובל שיעלו, כי הם גזעניים ברמה זו או אחרת.) הכי גרוע, זה כמובן, גם וגם. על החלק הראשון, יש לי שליטה, במידה רבה. גם בלי ללמוד רפואה, יש היום ידע זמין, וניתן בהחלט לדעת לקראת מה הולכים, ומהן האפשרויות הנפוצות. תמיד יתכנו "פינות" שבהן לא אדע מה לעשות, אבל לפחות שהעיקר יהיה מוכר (ואם יש אפשרות ל"חבר טלפוני" - איש מקצוע שסומכים על דעתו, שאיתו אפשר להתייעץ בזמן אמת, זה הכי טוב) (אגב, בסיפור של אור מגיע, זה היה התפקיד של מינדי, ולכן לגיטימי בעיני שהיא אמרה ליולדת שדברי המיילדת הם "שטויות". בוודאי שהיא תגיד לה את זה בשקט - אסור שזה "יבוא ממנה", אבל בהחלט לגיטימי שהיא תאמר את דעתה המקצועית). מצד שני, יש לזה גם מחיר. שמעתי סיפורי לידה שבהם בית החולים עשה ביולדת כרצונו, אבל היולדת, מתוך תמימות (וזו היתה תמימות, ולא בחירה מושכלת בהתערבות, כי בחלק מהסיפורים, שמעתי גם על ההתפקחות המאוחרת), היתה מרוצה. היא לא ידעה שאפשר אחרת. קשה לי עם סיפורים כאלו. כי מצד אחד - היולדת אכן מרוצה, וזה חשוב מאד (בטח - אחרי תינוק בריא ואמא בריאה, אבל כמו שכבר כתבתי פעמים רבות, ולא אפרט הפעם, בעיני זה תנאי סף, לא מקסימום), מצד שני, נעשו בה, ובתינוק שלה, דברים שהם בעלי השלכות משמעותיות, והיו יכולים להמנע. אילו היולדת לא היתה תמימה, יתכן שחלק מהדברים היו מתנהלים באופן שונה - ומצד שני, יתכן שהיו יותר עימותים, קונפליקטים, והיולדת היתה יוצאת בהרגשה פחות טובה מהלידה. אין לי תשובה מה עדיף. ברור לי, ש*אני* כבר לא יכולה להיות בצד הראשון. ואז נשאלת השאלה, איך לא לעורר אנטגוניזם. איך להיות מספיק גמישה מחשבתית, בשביל לקבל את השינוי בלי התנגדות פנימית חזקה מדי. איך להצליח ב"אסרטיביות חביבה" ומצד שני להתרכז בללדת, ולא ב"לנהל לידה" (מישהי כתבה את זה איפהשהו). איך מצד אחד - לדעת שאין טעם להלחם בכל החזיתות, ואם אני כבר בבי"ח, אני צריכה "לבחור את הקרבות" (וסליחה על המינוחים הקרביים, אבל לא פעם יש כאן התנגשות של גישות שונות), ומצד שני, לא לפעול בניגוד לעקרונותי, אמונותי, ידיעותי. יצא לי להיות בלידה בבי"ח לא מזמן. בי"ח שנחשב די ידידותי. ראיתי, איך הם פשוט עושים הכל הפוך, ממה שאני חושבת, מאמינה (ואני לא מתכוונת להחלטות רפואיות מקצועיות, שאין לי כלים לשפוט). קשה לי לדעת איך הייתי מתפקדת אילו הייתי צריכה להיות שם בגללי. בלידה הראשונה שלי, הייתי די קרובה לטיפוס התמימה. ידעתי באופן מאד כללי, והאמנתי מאד ברופאים ובסמכותם (בשורה התחתונה, כנראה שהייתי מגיעה לאותו מקום, כי הניתוח שלי לא היה מיותר (וכאן בהחלט נכנסת בריאותו של התינוק כפרמטר קודם ל"חוויה" שלי כיולדת), אבל היו צמתים בדרך שהייתי בוחרת אחרת). שנות האמהות, ושנות האינטרנט, שינו אותי. שינו את הגישה שלי, והפער בין הגישה שלי, לבין הגישה המקובלת בבי"ח הוא מאד גדול. האם הצורך בטיפול רפואי ביתחולימי, דורש ממני לוותר על הגישה שלי, או לריב? (שתי אפשרויות רעות, בעיני) האם ישנה דרך ביניים?
 

ענתש

New member
../images/Emo45.gif כתבת מקסים. מסכימה.

וכן, יש דרך ביניים בעיניי ואת תמצאי אותה ברגע האמת כי את באה לזה בגישה הנכונה.
 

סטיוויה

New member
את כזאת ../images/Emo47.gif

גמאני הייתי תמימה בלידה הראשונה. ועוד יותר גרוע,כל כך בטוחה שתהיה לי לידה מהירה וקלה. כל כך בטחתי בצוות,כל כך רציתי שיעזרו לי וחיפשתי אצלם תמיכה בלידה. את שואלת אם יש דרך ביניים.אני חושבת שהדרך היא פשרה שאפשר לחיות איתה. פשרה שאינה גורמת לך לחוש שנאנסת(לאו דווקא פיזית אבל לא פחות גרוע). כזו שאת יכולה לחיות איתה בשלום ולדעת שעשית כמיטב יכולתך.בכלל בחיים,לדעת שעשית כמיטב יכולתך-עיקרון מאד חשוב לדעתי.
 

swann

New member
מרגישה בדיוק אותו הדבר

גמני הייתי קרובה יותר לסוג הראשון כדברייך. אמנם לא הגעתי לניתוח, אבל עברתי את שלב ההתפכחות אחרי שהייתי יולדת מרוצה. בדיוק ככה. ועכשיו אי אפשר לחזור לזה. אני במקום אחר לגמרי.
 

ס ו ל ה

New member
אני מתקשה להתמודד עם שרשור זה..

אני מוכנה לשינויים בתוכניות.. למרות שרק לחשוב עליהם כואב לי בלב! יחד עם זאת אני משננת לעצמי שהכי חשוב זה הבריאות שלי ושל תינוקי. כלום מעבר! אני מתלבטת אם יש להתעסק בנושא יותר מכך בדיוק כשאני אמורה ללדת בימים אלה. אני מעדיפה לא לדוש בכך יתר על המידה על מנת ליצור מצע רגשי נכון ליצירת מציאות חיובית. אני לא חושבת שזה הזמן להתעסק בחרדות ופחדים. אני מאמינה שאהיה מספיק חזקה בכל מצב ומספיק גמישה. אז אני פורשת מהדיון הזה אחזור אליו אחרי הלידה מה שבטוח הרבה יותר חכמה!
 

mise

New member
../images/Emo24.gif גם אני איתך :)

לא קראתי את השרשור (ואני ממש מתבאסת שאין לי זמן לקרוא ולהשתתף), נכנסתי בעיקר כדי לחפש אותך ולראות אם ילדת, אז אני רואה שעדיין לא :) זה תיכף יגיע ;~) שיהיה לך המון בהצלחה.
 

May first

New member
רגשות מעורבים ../images/Emo4.gif

מצד אחד, אני חושבת שהלך הרוח, ההתכוונות בלידת בית, צריכה להיות מתוך מחשבה חיובית. דמיון מודרך של ההצלחה, של ההתמודדות, של הכוחות, של ההרפייה. אני חוששת שהיערכות לאופציה של מעבר לבי"ח, יש בה משהו מחליש, בבחינת פתח לנבואה שעלולה להגשים את עצמה. מצד שני, אני מאמינה גדולה בזה שהכל בראש. שהמציאות - היא שומדבר למעט תפיסתנו את המציאות. הפרשנות שלנו לתרחיש העובדתי. אני עברתי שתי לידות ביתחולים. הראשונה - במפל התערבויות קלאסים (רמז: אפידורל, ואקום, רביזיה, תפרים עד לרקטום
). והיתה לי חווית לידה כ"כ חיובית. קיבלתי רק מאור פנים, הרגשתי שיכולתי לחוויה, ושאת הצדדים הקשים שלה - הנחתי מאחורי והרפיתי מהם. הייתי עסוקה בתחושת ה"עשיתי זאת", והיכולת, ופחות בשאלה של מה השתבש (שזה משהו שהבנתי רק בשלבים הרבה יותר מאוחרים). ללידה השנייה הגעתי הרבה יותר ידענית, עם תוכנית לידה שמשאירה בידי את מלוא הבחירה על ה"איך". וכך היה. זו היתה לידה אקטיבית בתוך מצב של נכות (הייתי בכסא גלגלים בעת הלידה וזמן לא קצר לפניה ואחריה), והוצאתי את המיטב בתוך הסיטואציה. אני יודעת לומר, שנאלצתי להתגונן בפני התערבויות (זירוזים, בדיקות פולשניות, הפרדת קרומים ועוד), שזו בעיני המכה הגדולה של לידת בית החולים. אני חושבת שצוות בית החולים אינו אוייב, אבל הוא רואה את עצמו משימתית כבית חרושת ליילודים בריאים, לא רואה את היולדת במרכז, וחושב על נוחותו שלו (מעדיף יולדת אפידורלית מזורזת ולא צועקת
). ולכן - לו ניתן לי - הייתי מעדיפה במידת האפשר ללדת בביתי, במצבצרי, מתוך אמונה גדולה בכוחו של גופי לעשות את זה. אבל - יש בי את הגמישות הרגשית, לחוות הצלחה וסיפוק ולתת פרשנויות חיוביות, גם כאשר החוויה היא אחרת בתכלית, ואני זוכרת שחיי כהורה לידלי, וחייו של ילדי רק מתחילים בחווית הלידה - אבל עיקרם ותמציתם -יהיו לאחריה.
 
למעלה