התמודדות עם שינויים, מוכר לכם ?

[yehonatan7]

התמודדות עם שינויים, מוכר לכם ?

שלום לכולם ! קודם כל, רציתי לאחל לכם חג שמח וכעת לנושא :שמתי לב שרוב ההודעות בפורום נכתבות ע"י אימהות לא"סים בעיקר, אולם מכיוון שהוריי אינם גולשים בפורום הזה, אשמח לשתף בעצמי. אחד הקשיים העיקריים שלי הוא בהתמודדות עם מצבים משתנים. אני יכול להיות מאוד רגוע ונינוח, אבל אם פתאום קורה שינוי כלשהו, המצב שלי מתערער. התגובות שלי יכולות להיות קיצוניות (יחסית), למשל, אני יכול פתאום להתחיל לבכות, כתוצאה מאי היכולת להתגמש ולהתמודד עם השינוי. קיבלתי טיפולים רבים בעבר, ואני גם נוטל תרופות באופן קבוע, אולם לפעמים אני מרגיש שהמצב לא משתפר. להפך, לפעמים אני מרגיש שהוא רק נהיה יותר גרוע. אתמול למשל, הייתי בבית של סבי וסבתי, וחיכינו לאמי שתחזור עם אחותי ובת דודה שלי, בשביל להדליק נרות חג ונרות שבת. התקשרתי לאמי והיא לא ענתה (פשוט נגמרה לה הסוללה), ומאוד התעצבנתי משום שהיא לא הגיעה להדלקה, ולא רצינו לחכות לה. פתאום התחלתי לבכות והרגשתי ממש לא בנוח ליד בני משפחתי, וגם לא היה לי נעים מכיוון שחברתי הייתה שם. לפעמים אני מרגיש שהמצב משתפר, ואני לומד איך להתמודד עם שינויים, אבל אז פתאום מגיע איזשהו אירוע כמו מה שאירע אתמול, שמלמד אותי שיש לי עוד דרך ארוכה. האם לכם בתור הורים הקושי שלי נשמע מוכר ? ידוע לי שזהו קושי נפוץ אצל אנשים עם אספרגר. ואם כן, באיזו דרך אתם מסייעים לילדכם להתמודד אתו ? מאוד חשוב לי להשתפר בתחום וללמוד להתגמש, בעיקר כי אני מרגיש שזה הקושי העיקרי שלי. אני אדם תקשורתי מאוד, ובדרך כלל מתקשר בדרך שאינה נראית מוזרה למתבונן מהצד (זו הסיבה שיש אנשים שאינם שמים לב לקושי שלי). וזוהי בעצם הבעיה העיקרית, שמונעת ממני להתקדם בחיים לאן שהייתי רוצה (למשל, אין לי עדיין רישיון נהיגה בעיקר בגלל הקושי להתמודד עם שינויים.כידוע, בכביש יש מצבים משתנים בתדירות גבוהה מאוד). אשמח לקבל המלצות ועצות תודה רבה ושבוע טוב !

 

[מול האופק]

מכתיבתך נראה שאתה מודע מאוד לעצמך

הלוואי על כולנו! ולנושא שהעלית - אכן קשה להתמודד עם דברים לא צפויים. זה קשה לכולם, נראה לי שבעלי אספרגר, בשל אופיים הגלוי והלא גמיש - מראים את זה לאחרים. תגובות קשות מבלבלות ומביכות את הסביבה. כמובן, אצל ילדים צעירים או בתפקוד נמוך קל יותר לסדר להם את החיים עם מינימום שינויים, אבל זה לא ממש רלוונטי למתבגרים אינטליגנטיים שהחיים שלהם באופן טבעי מורכבים יותר. להערכתי, סביבתך אמורה להבין אותך אם תסביר להם לאחר מכן שזה חלק מהאופי המעניין שלך (עם או בלי הגדרה- כרצונך) ושלא ייבהלו מזה יהיה קל לך וגם להם. אתה לא צריך להשתנות אלא ללמוד את מצבי החיים המורכבים ואף ללמד את החברה להתמודד עם המאפיינים המיוחדים לך. אני אמא לילדה עם אספרגר ולדעתי, בגדול, זה אופי יותר חיובי - יותר אמת ויושר, יותר התמדה ועקביות. אכן, גם לי קשה להתמודד עם התפרצויות בלתי צפויות וכל העליות והירידות האלו.

 

[schlomitsmile]

אכן מוכר חבל שאתה מרגיש לא נוח ליד בני משפחתך וחברתך- אלה אנשים שאוהבים אותך, ואני מקוה שמכילים אותך על קשייך. אפשר לנסות לעבוד עם פסיכולוג התנהגותי-קוגניטיבי, אולי זה יקל עליך לעכל שינויים בלתי צפויים, אבל מנסיוני, מה שהכי עוזר זה שהסביבה הקרובה מודעת לקושי הזה, משתדלת במידת האפשר להערך בהתאם, וכשלא ניתן- מכילה את הקושי. וגם, שהא"ס בעצמו לא מלחיץ את עצמו על כך שהשינויים מלחיצים אותו

לגבי נהיגה- אולי תנהג יום אחד ואולי לא. אני מכירה א"סים שהם נהגים מעולים ביותר (בעלי למשל) וכאלה שלא. גם לי (אני אשת-אמצע) אין רשיון נהיגה, לא עשיתי כי הרגשתי שאני לא בנויה לזה. לא כזה נורא, אפשר בהחלט להסתדר בלי זה

 

[yehonatan7]

תודה רבה לשניכם

אני באמת חושב שהחברה צריכה ללמוד להכיל אותי ולקבל אותי כפי שאני, לטוב ולרע ואני מקווה מאוד שיהיה לי רישיון נהיגה למרות הקושי נכון שאפשר להסתדר גם בלי רישיון, אבל אני חושש שיהיה לי קשה.. אני מקווה שלפחות לאשתי יהיה רישיון, ואז יהיה לנו יותר קל.

 

[מיכל931]

מעניין אותי לדעת...

מאוד התרשמתי מהמודעות העצמית שלך, מהנכונות לשתף אותנו בקושי ומהרצון והמוטיבציה להתגבר על הבעיה. יש לי בן בגיל הרבה יותר צעיר שגם אצלו הבעיה שתארת היא הקושי העיקרי. ובכלל כידוע לך זהו אחד הסממנים המאפיינים ביותר את כל אנשי הספקטרום. הרבה ממליצים במקרים כאלה על טיפול התנהגותי קוגניטיבי, אפשרי בשילוב עם טיפול תרופתי. אבל זה טבעי שתמיד יהיו עליות וירידות - וצריך להשלים עם זה! אני שמחה לקרוא שאתה במערכת יחסים עם בת-זוג. סתם מעניין אותי לדעת...האם החברה שלך קשורה בדרך כלשהי לספקטרום? האם היא מודעת לקושי שלך? ואגב, אני עצמי עשיתי רשיון בגיל מאוחר וכמעט שאינני משתמשת בו, כך שאפשר בהחלט להסתדר בלי... אנסה לתת לך טיפ קטן בתור אחת שהתמודדה עם לא מעט קשיים ובתור אמא לילד א''ס: אפשר לנסות לצמצם את ממדי התופעה ע''י טיפול רגשי, התנהגותי ו/או תרופתי. אבל חלק מהעניין הוא גם ללמוד לקבל את הקשיים, להבין שאיננו מושלמים וכשיש נסיגות-ללמוד לחיות גם איתן בשלום. בכל מקרה אני מאחלת לך המון הצלחה ומאמינה שעם מוטיבציה כמו שלך, תצליח להתגבר על כל המכשולים.

 

[yehonatan7]

וואו ממש ריגשת אותי ! תודה רבה

ואני אענה על השאלות ששאלת. קודם כל, לגבי טיפול :כפי שכתבתי, כבר קיבלתי יותר מדי טיפולים בחיים. אני אוסיף ואומר שלפני שנתיים התנסיתי בקבלת טיפול מסוג שונה הייתי בטיפול אצל מרפאה בעיסוק.היא הייתה אישה מקסימה, שניסתה לעזור לי בכל מיני דרכים להתמודד עם שינויים בצורה טובה יותר. היא גם נתנה לי 'שיעורי בית', ומאוד נהניתי מהמפגשים אתה (היינו נפגשים פעם בשבוע). אולם, לא הרגשתי שהמפגשים אתה באמת מסייעים לי בהתמודדות עם שינויים. ודווקא בשנה שעברה, הייתה תקופה שהרגשתי שחל שיפור במצב אלא שאז קרו כמה מקרים, שהוכיחו לי שהדרך עדיין ארוכה. בשנה שעברה טופלתי ע"י פסיכולוגית שמתמחה בטיפול במקרים של חרדה ולחץ. וכן, אני נוטל תרופות באופן קבוע שאמורות לסייע לי (אולם התחלתי ליטול אותן כתוצאה מאובססיה שהייתה לי לגבי ניקיון ושטיפות ידיים, למען האמת). וד"א, נראה לי שריפוי בעיסוק זה סוג של טיפול התנהגותי קוגניטיבי.אני צודק ? לגבי חברה שלי, היא מודעת לקושי שלי (בכל זאת, אנחנו חברים כבר ארבעה וחצי חודשים, והייתי חייב לספר לה שיש לי אספרגר). היא לא קשורה בדרך כלשהי לספקטרום, אבל יש לה קשיי קשב וריכוז, ובנוסף, היא נוטה לגמגם לעתים. כך שאולי היא לא נמצאת על הספקטרום, אבל יש גם לה קשיים, והיא לומדת להכיל אותי ולקבל אותי כמו שאני ! וזה הדבר הכי חשוב בכל קשר וגם אני לומד לקבל אותה כמו שהיא (אפילו שלפעמים לא קל לי).

 

[schlomitsmile]

אין קשר בין ריפוי בעיסוק לטיפול התנהגותי-קוגנ קוגניטיבי. http://he.wikipedia.org/wiki/ריפוי_בעיסוק http://www.itacbt.co.il/74049/מהו-טיפול-קוגניטיבי-התנהגותי

 

[מיכל931]

אם כך, אתה בדרך הנכונה...

בסך הכל קיבלת טיפולים טובים, ואני בטוחה שהיום אתה כבר במקום אחר לעומת מה שהיה בעבר. (תנסה לחשוב על מצבך לפני כמה שנים, ואני בטוחה שהפקת תועלת כלשהי מהטיפולים שעברת...) אפשר כמובן להמשיך בעתיד לקבל טיפול, לנסות אולי לשנות מטפל - זה כבר תלוי בך בלבד. הכיוון שלך בגדול הוא נכון. אך בעיקר תלמד לקבל את הקשיים שלך ולחיות אתם בשלום. אל תשכח לרגע את נקודות החוזק שלך ואף תתמקד בהן. אני מאמינה שבכל סוג של טיפול יש עליות וירידות (כותבת זאת גם מניסיון...) והחוכמה היא להמשיך להתמודד גם בתקופות של נסיגות. זה נפלא שהחברה שלך לומדת להכיל אותך, ובכלל עצם העובדה שיש לך זוגיות - זה לא טריוויאלי. מה שחשוב יותר מכל: המודעות העצמית וכוח הרצון שלך, ולכן אני מאוד מאמינה שתצליח להשיג את המטרות שאתה מציב לעצמך. אני מקווה שעזרתי לך ולו במעט, ומאחלת לך המון הצלחה בהמשך הדרך.

 

[yehonatan7]

תודה רבה

אני באמת לא שוכח לרגע את נקודות החוזק שלי, ומנסה להדגיש אותן. וכמו שאת יודעת-זוגיות אצל אספרגרים זה דבר מורכב, אבל זה כבר נושא אחר. הבעיה היא שלפעמים אני מרגיש שכבר התייאשתי מכל המטפלים שניסו לעזור לי. וזו לא הרגשה נעימה. לפעמים אני שואל את עצמי, האם יכול להיות שאני באמת מקרה קשה שמטפלים אינם יכולים להתמודד אתו ? ובמקרים כאלה, אני אומר לעצמי שהשינוי צריך לבוא ממני, ולא מאנשים אחרים. ורק עוד הערה קטנה : בעבר נהגתי לחשוב, שברגע שאהיה בזוגיות כל הבעיות שלי ייפתרו, ולא אהיה מודאג משום דבר. היום, אני נוכח לדעת שאפילו אם אני נמצא בזוגיות טובה ומספקת, זה לא הופך את החיים למושלמים כלל וכלל ! למשל, אני מתקשה עדיין ביצירת קשרים חברתיים ובמציאת עבודה. בכל מקרה, אני מודה לך מאוד על התמיכה והעזרה

 

[AutismTimesTwo]

זוגיות

יהונתן, אני חייב לומר שגם אנשים נוירוטיפיקלים רבים מאוד, חושבים שאחרי שהם יהיו בזוגיות כל בעיותיהם יפתרו. זו כמובן טעות שנובעת מאידיאליזציה של מוסד הנישואין או הזוגיות. זוגיות פותרת או מקלה על כמה אספקטים בחיים, אך בוודאי לא פותרת את כולם, לא עבור נ"ט ולא עבור א"ס. רק תיאום ציפיות מול החיים

וזה כמובן לא אומר שום דבר עליך או על בת זוגתך.

 

[yehonatan7]

אתה צודק

 

[dina199]

אפשר לחיות גם בלי רשיון נהיגה

כי אם מצבים משתנים בכבישהם מעבר ליכולת אז מוותרים על רשיון כי זה מצב של פיקוח נפש. ואח שלי מסתדר מצויין בלי רשיון, הוא מומחה בתחבורה ציבורית

ולגבי בכי שלך למשל , תפסיק להתבייש ולנסות להתגבר על עצמך. אם בא לך לבכות תבכה , רק אם זה לא נוח תמצא מקום לבד (נניח חדר שלך , מרפסת או שירותים)

 

[yehonatan7]

תודה על התגובה

לא אמרתי שאי אפשר להסתדר בחיים ללא רישיון.אמרתי שזה עלול להיות יותר קשה ומורכב (ואת לא חייבת להסכים אתי בנקודה הזו). כפי שאמרתי, אני מקווה מאוד שלבת זוגתי יהיה רישיון (ומי יודע, אולי אולי תהיה זו חברתי כיום..ימים יגידו), על מנת שיהיה לנו קל יותר להסתדר. לגבי הבכי, אני לומד לקבל את עצמי כמו שאני, בדיוק כמו שאחרים לומדים. פשוט לפעמים נראה לי שהבכי שלי מיותר. ואגב, לך יש רישיון ? ואם לא, איך את מסתדרת בחיים בלי רישיון ? האם זה לא קשה לך מדי ?

 

[dina199]

החיים תמיד קשים ומורכבים

.

כשיש רשיון ואוטו אולי יותר קל להגיע ממקום למקום אבל זה לא עושה את החיים יותר קלים. חוץ מעצם הנהיגה (עם כל השינויים בכביש) צריך גם להתעסק עם האוטו: לקנות, למכור, לעושות טסטים במשרד הרישוי, לעשות טיפולים תקופתיים ואחרים במוסך - ז"א המון אינטרקציות עם המון אנשים. פעם אמרה לי עו"ס שטופלתי אצלה שבכי וצחוק הם תגובות גופניות של רגשות. לכן אם אתה בוכה סימן שהגוף שלך צריך א זה וזה לא מיותר. יש לי רשיון ואני שונאת לנהוג. מאז שיש לי אוטו עם גיר אוטומטי זה יותר קל כי אני יכולה להתרכז בנהיגה עצמה ולא לחשוב על להחזיק הגה ביד שמאל (יד מאוד חלשה) , להעביר את ההילוכים ביד ימין , באותו זמן ללחוץ על קלאץ' ברגל שמאל , ולזכור שרגל ימין עוברת בין גז לברקס ואחרי כל זה עוד צריך להסתכל על הכביש , על מכוניות אחרות מקדימה ומאחורה ועל הולכי רגל. כמו שכתבי אחי (אספי) הוא זה שבלי רשיון. והוא מסתדר לא רע בכלל

. הוא מכיר את כל חברות האוטובוסים ולוחות זמנים שלהם ושל הרכבת ומגיע לכל מקום שהוא רוצה. וגם אני למרות שיש לי רשיון נוסעת הרבה בתחבורה ציבורית, כי יש לנו מכונית אחת והיא אצל בעלי.

 

[נועהספרבר]

האם אתה מטופל אצל פסיכולוג/ית?

 

[yehonatan7]

תשובה

בשנה שעברה טופלתי אצל פסיכולוגית. כיום, אני לא מקבל טיפול. אולם הטיפול שקיבלתי בשנה שעברה, נועד לסייע לי בדיוק בתחום הזה, של התמודדות עם מצבים משתנים. ואני לא מרגיש שהוא עזר לי לגמרי. מה שמעניין הוא, שהאנשים מסביבי מבחינים בשינויים לטובה שחלים אצלי, שינויים שאפילו אני לא תמיד שם לב אליהם. אמא שלי למשל, אומרת שאני עושה התקדמות כל הזמן, ושאני נמצא במקום אחר לגמרי בהשוואה למקום שהייתי בו לפני שנה. כפי שכתבתי באחת ההודעות הקודמות, לפעמים אני מרגיש ייאוש מהטיפולים, וסבור שרק אני יכול לפתור לעצמי את הבעיות שאני נתקל בהן, ולא אף אחד אחר. אחרי שלא הרגשתי שהמרפאה בעיסוק קידמה אותי, בכלל לא רציתי לקבל טיפול בשנה שעברה, אולם להורים שלי היה חשוב שאמשיך לקבל טיפול, ולכן טופלתי אצל פסיכולוגית. לפעמים נניח אני נתקל באיזשהו מצב לא צפוי, ופשוט קורס תחת הלחץ. או כמו שאומרים 'שוברים את הכלים ולא משחקים'. למשל, אני מתקשר לאמא שלי והיא לא עונה לי, ואז אני מתחיל להתעצבן ולהתקשר אליה הרבה פעמים.

 

[מול האופק]

כמה מילים על טיפולים

בלי קשר לאספרגר, הטיפולים כשלעצמם אינם עוזרים ולפעמים אפילו מעיקים. האדם הוא זה שעוזר לעצמו. והמטפל, אם הוא אכן מוכשר ומתאים ללקוח שלו, מכוון את התהליך בקצב המתאים ובדרבון במקומות הנכונים. הבעיה היא שטיפולים לא מוצלחים יוצרים התנגדות לטיפול ותחושת כישלון קשה. חשוב לברוח מטיפול דפוק כמו מאש כי מוטב שלא נברא משנברא. אצל אספרגר לדעתי זה אפילו חד יותר, שכן הטיפול הקלאסי נראה להם חופר והם לרוב לא מעוניינים לדוש ברגשות. זה בולט מאוד מתיאוריך, יהונתן7, המצביעים על מודעות מובהקת לתחומים בהם אתה עוד רוצה ללכת קדימה. אני חושבת שלפעמים ידיד טוב יכול להוות תחליף יעיל לא פחות מאשר טיפול.

 

[yehonatan7]

יש היגיון במחשבה שלך

לפעמים אני באמת מרגיש שהאנשים שאני נמצא אתם בקשר (ובמיוחד חברה שלי), עוזרים לי הרבה במצבים של קושי והתלבטות. לגבי מה שכתבת, הטיפולים שקיבלתי ממש לא היו דפוקים.להוציא שתי מטפלות שלא הסתדרתי אתן כ"כ (וגם אמי לא הייתה מרוצה מהן), כל המטפלים שלי היו מקסימים אחד אחד. המרפאה בעיסוק שעבדתי אתה למשל, ניסתה הכל, באמת הכל, בשביל לעזור לי להתמודד טוב יותר עם שינויים.היא תמיד הייתה נחמדה ולבבית, ואני וגם הוריי היינו מאוד מרוצים ממנה.אבל כנראה שזה לא הספיק... דווקא במקרה שלי, אני בן אדם מאוד וורבאלי שאוהב לדבר הרבה על הרגשות שלו (בניגוד לרוב האספרגרים, לפי מה שציינת), ואין לי שום בעיה לשבת מול פסיכולוג/ית ולספר על כל מה שמטריד אותי ומפריע לי.

 

[dina199]

האם אתה מקבל טיפול תרופתי ?

וכן הטיפולים זה לא נס ולא יכולים לשנות את מי שאתה בבסיס.אבל עובדה שהם עוזרים כי במבט לאחור יש שינוי. ברור שרק אתה יכול להתמודד עם הקשיים, אבל הטיפולים מלמדים אותך איך עושים את זה. למשל אם אתה מתקשר לאמא והיא לא עונה אתה עדיין יכול להתעצבן (זו הרי רגש ולא בחירה). אבל אתה כן יכול לבחור תגובה - במקום להתקשר שוב ושוב אתה יכול לכתוב על דף : 'אני עצבני כי אמא לא עונה'.

 

[yehonatan7]

אני לוקח רסיטל וריספרדל

ואני חייב לציין שהתחלתי לקחת תרופות בגלל שהיו לי חרדות, והייתי הולך פעמים רבות לשטוף ידיים. בקשר לאובססיה לניקיון, אפשר לומר שהטיפול התרופתי הוכיח את עצמו, ואני באמת שוטף ידיים הרבה פחות, ופחות נלחץ אם אני נוגע במשהו מלוכלך. אבל התמודדות עם שינויים היא עניין אחר, וכאן עוד יש לי לאן להתקדם.