מחפשת אחר האמת85
New member
התמודדות עם עצמי
אהלן! ככה זה כשנדמה לי שהתחלתי להכיר את עצמי, מתברר שאני עדיין רחוקה מהכרה וקבלה עצמית. אתמול ארע לי מקרה ששבר אותי בצורה עמוקה וקשה ביותר. זה קרה בעבודה: איבדתי את עשתונותיי בגלל איזה לקוח, אבל זה מילא, זה היה צפוי, כי ככה זה בעבודה של שירות לקוחות, זה לדעת להתמודד מול אנשים שונים ומשונים וגם כאלו שאתה חסר אונים מולם.
אבל לא הגישה של הלקוח היא ששברה אותי, אלא התגובה שלי בסיטואציה הזאת. משום לא ידעתי איך אני מתמודדת איתו, איבדתי את עצמי באותו הרגע, אך הגרוע יותר התרחש אחרי השיחה איתו: הרגשתי אבודה וחסרת יכולת התמודדות, כאילו הפילו עלי הר שלם ואני שרועה בחוסר ביטחון ודיכאון של חוסר אונים ולא יודעת מה לעשות עם עצמי...
מה שהכי מציק לי בסיטואציה כזאת זה מצב הרוח שלי אחרי המקרה. אני מפסיקה לדבר, מתחילה לבכות ולא משתפת אף אחד בעובר עלי, כלומר, במקום לספר, להתייעץ, לשפוך ולשתף, אני בוחרת להתכנס בתוך עצמי ולאכול את כל החרא בפנים. אני גם מפסיקה לתפקד וקשה לי לדבר... גם כשמישהו מנסה להתקרב אלי ולנסות לעזור - אני דוחה את כולם וחוזרת חזרה לתוך קונכיית הסיוט שלי. אני לא מתחרטת על כלום, מודעת לעובדה שכל מקרה כזה של לקוח עקשן ועצבני - מלמד אותי משהו חדש וגורם לי לראות צדדים נוספים של התפקיד הזה, אבל התגובות שלי לא עומדות במבחן המציאות.. אין לי שליטה על הרגשות שלי כשמישהו פוגע בי בצורה כזו כואבת, אני מתחילה לראות הכל בצורה מעוותת, ואף לעשות שטויות שאני משלמת עליהן אחר כך ביוקר. מנסה לא להיות תלויה באישורים חברתיים או באיך שאחרים ישפטו אותי (פתאום אני כבר לא אותה בחורה מאושרת ומלאת אנרגיית חיים כמו שהם מכירים, אלא אדם דיכאוני וממורמר), אבל זה ממשיך לרדוף אותי.... איך יסתכלו עלי שאחזור לעבודה יום ראשון?
חזרתי הבייתה, בכיתי כמו שלא בכיתי מזה תקופה ארוכה בעוד אני מייסרת את עצמי בכך שדמעות לא יעזרו אם לא אבין את המשמעות של המקרה שארע לי.. ואני עדיין לא מבינה אותו.. טוב זה היה החלק הקל, ועכשיו לתוצאות: לא מרגישה שאני יודעת מה הייתי עושה במצב הנ"ל אם הוא היה חוזר על עצמו שנית... כלומר, לא למדתי ולא הפקתי מכך שום לקח או שיעור לחיים. נכון, זה עשה את שלו: קיבלתי הלם, זה הוציא אותי מהאיזון, איבדתי את השפיות, לא שלטתי בתגובות שלי, פתאום הכל התעוותת לי מול העיניים... אבל ... זה לא יכול להגמר ככה! חייב להיות לזה פתרון ברור! ואם חס וחלילה ואני מאחלת לעצמי שזה יקרה לי שוב כדי ללמוד מזה שיעור , זה קורה לי שוב, אני לא חושבת שהתגובה שלי תהיה שונה, כיוון שעדיין לא ברור לי כיצד עלי לנהוג בסיטואציה מלחיצה כזאת, ומעבר לכך, כיצד לקבל את עצמי אחרי שזה נגמר?? ואולי אני עדיין לא בשלה לספוג את המכה הזאת, אז למה זה קורה לי בכל זאת? ולמה אני לא מצליחה להבין את שיעור לחיים שהארוע הגיע ללמד אותי? למרות הפסימיות המצב רוח השלילי, סופ"ש נפלא לכולכם!
אהלן! ככה זה כשנדמה לי שהתחלתי להכיר את עצמי, מתברר שאני עדיין רחוקה מהכרה וקבלה עצמית. אתמול ארע לי מקרה ששבר אותי בצורה עמוקה וקשה ביותר. זה קרה בעבודה: איבדתי את עשתונותיי בגלל איזה לקוח, אבל זה מילא, זה היה צפוי, כי ככה זה בעבודה של שירות לקוחות, זה לדעת להתמודד מול אנשים שונים ומשונים וגם כאלו שאתה חסר אונים מולם.
אני מתארת לעצמי שאת יודעת ששום דבר לא קורה סתם, לא סתם הלקוח הזה נפל דווקא עלייך - דווקא כשהיית במקום לא טוב, דווקא להוציא ממך התפרצות... זה בא ללמד אותך משהו כמובן.. ללמוד מנסיון - זה כבר אמרו לך. אני עבדתי פעם מזמן בשירות לקוחות של ידיעות מנויים - העבודה הכי מגעילה שאת יכולה לתאר לעצמך (אלא אם את עובדת שם ואז את יודעת) בעבודה הזו התגלה ה"ישראלי המכוער" נקרא לזה... 7 בבוקר, מתחיל טירוף של טלפונים אנשים שלא קיבלו עיתון, או מוסף, או שהעיתון היה בכניסה לדלת במקום בדואר וכו' וכו'... "לא קיבלתי מוסף כלכלה, תפצי אותי בבלייזר" וכמובן בצעקות... אחרי שהבנתי שאין מנוס ותמיד אנשים יתקשרו לצעוק - ולפעמים בצדק כמובן, אני הצבתי בפני אתגר- איך אני מתחילה איתם שיחה שהם צועקים, ומסיימת איתם שהם צוחקים... וזה עבד כל שיחה - מישהו היה צועק עליי בטלפון, הייתי מעלה את פרטי המנוי ומוצאת איזה משהו עליו שאני יכולה להתחבר- למשל - אוי אני רואה שאתה גר בחיפה איזה כיף לך - אוהד מכבי? סתם כל מיני כאלה. מתחברת אליהם אישית - פעם אחת מישהי שאלה אותי לשמי המלא.. כלומר ציינה את שמי ושאלה אם זו אני , אמרתי לה שכן, מסתבר שזו היתה המורה שלי לנהיגה