אישי,לא בגלל הקטע של סודות
סתם לא אוהבת שיותר מדי אנשים יודעים. כשיהי'ה בע"ה מה לדעת ידעו. אני בדרך כלל לא אוהבת ולא מרגישה בנוח שכולם יודעים בהתחלה,עד שאני מרגישה מספיק נוח עם הקשר. מה גם שממש לא צריך לשמוע כל מיני "נשמות טובות" מעירות הערות על המדוייט, {גם הערה סתמית של "בחור נחמד" יכולה להתפרש ב1001 צורות...נחמד/"רק" נחמד, נחמד אבל..., נחמד יפה וכיוצ"ב} בדר"כ רק אחד {ובלחץ,שניים} מחבריי הטובים והקרובים מאוד יודעים וגם זה רק כשאני יודעת שניתן לסמוך על האדם ושהוא יוכל לעזור לי ולתמוך בי בקבלת ההחלטות. ברגע שאני מרגישה הרגשת בטחון מספקת אז אני מספרת, {אבל תסמכי על חוק הדתיים השלובים שתמיד יהי'ה את זה שיראה ויעביר הלאה...} וכבר כתבו חז"ל "אין הברכה שרויה אלא במה שסמוי מן העין" יש תהליכים פנימיים שמתרחשים וניבנים בחושך,דווקא בחושך. מה יש שם בחושך??? למה דווקא שם,רחוק מהעין יכולים להתרחש התהליכים הגדולים שנירקמים וניטווים לאט לאט??? מסבירים בחסידות שהחושך הוא הגנה,הגנה כדי שתהליכים יוכלו להבשיל ולצאת לעולם. קודם כל "ויהי חושך" אחר כך "ויהי אור",קודם הזרע ניזרע באדמה,עובר תהליכים שם בחושך אח"כ מתחיל להוציא את הפוטנציאל הטמון בו. עכשיו מכאן לעניינו,הדיבור עצמו הוא הוצאה לפועל של המחשבות שלך,ברגע שדיברת על משהו נתת לו תוקף בעולם אבל אם הוא עוד לא הבשיל הרסת את התהליך. ´כבוד אלוקים הסתר דבר".
