התלבטות קשה
טוב אז אתחיל במגננה, אני יודעת שאני אחראית למצב הנוכחי, השאלה היא - מה עכשיו?
כתבתי כאן בעבר שחוויתי קשר אינטנסיבי והרסני במשך שנים וכשהצלחתי "להיגמל" בסופו של דבר, התחתנתי מהר מאוד מתוך חרדה עם מישהו שהיה ההפך מבן הזוג הקודם שלי.
בעלי הוא רגוע, יציב, מופנם.. הוא מילא לי את הצורך בביטחון ואני הבלגתי בתמורה על הצורך שלי בתקשורת.
אז עכשיו אנחנו נשואים מעל חצי שנה, עם תינוקת מקסימה בת חודש, אבל לא טוב לי.
בעלי הוא אדם מאודדד סגור, קשה להגיע אליו, גם הצורך שלו בקרבה נמוך בהרבה משלי, אנחנו יכולים לא לגעת אחד בשני (ליטוף, נשיקה, מחווה של חיבה) במשך ימים (שלי הם נצח) והוא לא ירגיש שמשהו לא בסדר. התקשורת שלנו ברובה מסתכמת בשיחות קטנות ואינפורמטיביות, לפעמים אני מרגישה שאני חיה עם מישהו זר בבית או לחלופין, שמישהי אחרת חיה במקומי ואני לא שם.
אני כ"כ זקוקה לחום, למישהו לדבר איתו, לשתף אותו.. ניסיתי לשתף אותו ברגשות שלי אבל הוא בכלל לא מבין על מה אני מדברת, מבחינתו הכל טוב.
הוא אדם מעשי, שרוב האנרגיה שלו מושקעת בעבודה וכשהוא חוזר הביתה לרוב הוא נשכב מול הטלוויזיה ומתכנס בעצמו. כל מטלות הבית וגידול הילדה נופלים עליי.
מצד אחד, אני לא יכולה לבוא אליו בטענות כי לא הוא זה שהשתנה אלא אני, הוא תמיד היה כזה, רק שעכשיו "התעוררתי" וגיליתי שזה מפריע לי. מצד שני, המצוקה היא אמיתית, אני מרגישה נבולה וללא שמחת חיים. אני מנסה למלא את החלל בדברים אחרים (לימודים, חברים) אבל אין באמת מענה למקום שרוצה חום אינטימי.
ההתלבטות היא קשה, מצב אחד, הוא אדם טוב ואולי הצרכים והרצונות שלי הם "מותרות"? ומצד שני, אני מרגישה פשוט לבד ונמאס לי.
אציין שבאמת ניסיתי לעבוד על זה, הצעתי לו ללכת לטיפול זוגי ומשסרב, הלכתי בעצמי, אבל לא התחברתי אליה כמטפלת. אני מבליגה המון, ולמרות הפגיעות, ממשיכה להעניק אהבה בתקווה שזה ירכך אותו. אבל אין שום שינוי מהותני.
אודה לעצות
טוב אז אתחיל במגננה, אני יודעת שאני אחראית למצב הנוכחי, השאלה היא - מה עכשיו?
כתבתי כאן בעבר שחוויתי קשר אינטנסיבי והרסני במשך שנים וכשהצלחתי "להיגמל" בסופו של דבר, התחתנתי מהר מאוד מתוך חרדה עם מישהו שהיה ההפך מבן הזוג הקודם שלי.
בעלי הוא רגוע, יציב, מופנם.. הוא מילא לי את הצורך בביטחון ואני הבלגתי בתמורה על הצורך שלי בתקשורת.
אז עכשיו אנחנו נשואים מעל חצי שנה, עם תינוקת מקסימה בת חודש, אבל לא טוב לי.
בעלי הוא אדם מאודדד סגור, קשה להגיע אליו, גם הצורך שלו בקרבה נמוך בהרבה משלי, אנחנו יכולים לא לגעת אחד בשני (ליטוף, נשיקה, מחווה של חיבה) במשך ימים (שלי הם נצח) והוא לא ירגיש שמשהו לא בסדר. התקשורת שלנו ברובה מסתכמת בשיחות קטנות ואינפורמטיביות, לפעמים אני מרגישה שאני חיה עם מישהו זר בבית או לחלופין, שמישהי אחרת חיה במקומי ואני לא שם.
אני כ"כ זקוקה לחום, למישהו לדבר איתו, לשתף אותו.. ניסיתי לשתף אותו ברגשות שלי אבל הוא בכלל לא מבין על מה אני מדברת, מבחינתו הכל טוב.
הוא אדם מעשי, שרוב האנרגיה שלו מושקעת בעבודה וכשהוא חוזר הביתה לרוב הוא נשכב מול הטלוויזיה ומתכנס בעצמו. כל מטלות הבית וגידול הילדה נופלים עליי.
מצד אחד, אני לא יכולה לבוא אליו בטענות כי לא הוא זה שהשתנה אלא אני, הוא תמיד היה כזה, רק שעכשיו "התעוררתי" וגיליתי שזה מפריע לי. מצד שני, המצוקה היא אמיתית, אני מרגישה נבולה וללא שמחת חיים. אני מנסה למלא את החלל בדברים אחרים (לימודים, חברים) אבל אין באמת מענה למקום שרוצה חום אינטימי.
ההתלבטות היא קשה, מצב אחד, הוא אדם טוב ואולי הצרכים והרצונות שלי הם "מותרות"? ומצד שני, אני מרגישה פשוט לבד ונמאס לי.
אציין שבאמת ניסיתי לעבוד על זה, הצעתי לו ללכת לטיפול זוגי ומשסרב, הלכתי בעצמי, אבל לא התחברתי אליה כמטפלת. אני מבליגה המון, ולמרות הפגיעות, ממשיכה להעניק אהבה בתקווה שזה ירכך אותו. אבל אין שום שינוי מהותני.
אודה לעצות