התלבטות.. חפירה
היי אני טל בת 20 חיילת (עוד 8 חודשים לשחרור) וסטודנטית.. יש לי חבר בן 19 כבר שנתיים (לא גרים ביחד עדיין) ולאחרונה אני נמצאת בתקופה של בלבול רציני... אפשר להגיד שהכל היה מעולה בקשר עד שהתגייסתי. ולאחרונה זה די החמיר.. מצד אחד יש תקופות שאני מרגישה הכי מאושרת בעולם ושהוא אהבת חיי ומצד שני יש תקופות שאני רק רוצה להיפרד שאני מרגישה שאני מפספסת אולי הזדמנויות אחרות.. יש לו המון תכונות חיוביות שכן גורמות לי לרצות להישאר.. הוא החבר הכי טוב שלי באמת ואני מרגישה שאני יכולה לדבר איתו על הכל... הוא מכיר אותי הכי טוב הוא מצחיק אותי וגם אחרי שנתיים יש לי עדיין פרפרים בבטן... אבל יש לנו כמה בעיות די רציניות שאני באמת חייבת את עזרתכם... אני אשתדל לקצר ולהיות מסודרת
- כמו שהבנתם אני חיילת שלומדת תוך כדי הצבא.. מרוויחה משכורת עלובה של 350 ש"ח בחודש.. הוא לעומת זאת לא עובד.. לא לומד לא התגייס לצבא ובקיצור לא עושה יותר מדי... יש לציין שאין לו בגרות מלאה ולא סיים י"ב אבל מדובר בבן אדם אינטיליגנטי מסוג האנשים שאני קוראת להם פוטנציאל מבוזבז... הנושא הזה מפריע לי מ-2 סיבות: האחת זה שכבר שנה הוא מובטל ויש לו הרבה שאיפות על הנייר (לעבוד בהייטק ) אבל לא קורה כלום בפועל.. הוא נוטה להרים ידיים מהר שקצת קשה לו ואני די הפוכה ממנו בעניין... כן חשוב לי להיות עם בן אדם שיש לו שאיפות שעושה משהו משמעותי בחייו במיוחד שהתכנון היה לעבור למגורים משותפים לאחר שאשתחרר מהצבא.. הסיבה השנייה היא הנושא הכלכלי... שהמשכורת הצנועה שלי בלשון המעטה לא מספיקה לי כדי לממן את שנינו ובגלל הלימודים אני לא יכולה לעבוד וללכת לצבא... זה על סף הבלתי אפשרי... הוא מבחינתו אומר לי שאני רוצה שהוא יממן אותי ושאני באותה מידה יכולה לוותר על הלימודים שהם מאוד חשובים לי ובאמת מה שממלא אותי ועושה לי טוב... ההתחשבנות והחוסר פרגון שלו היו נושא לריב אינספור פעמים.. אני אמרתי לו שהשאיפה האידיאלית היא שתהיה הדדיות אבל לא תמיד זה קורה בפועל שזה תלוי סיטואציה ובאותה מידה שאני כרגע חיילת שלא יכולה לממן אותי ואותו אז כאשר הוא ירצה לפתוח עסק ולהיות עצמאי העול הכלכלי ייפול עליי מה שמובן מאליו בשבילי כי אני האחרונה שתעצור את החלומות שלו.. מה אתם חושבים? הבקשה שלי מוגזמת? חצופה? חלק מהסיבות שקשה לי לראות את הקשר הזה כקשר רציני באמת זה שעדיין אחרי שנתיים יש חלוקה ל"שלי ושלך".
- עוד בעיה שמפריעה לי זה נושא תדירות הפגישות והנכונות להיפגש... עקב הלימודים אני נמצאת בלוח זמנים יחסית צפוף שמקשה עליי להיפגש איתו בתדירות גבוהה. למרות זאת אני כן משתדלת להיפגש לפחות פעם בשבוע ואם יוצא שזה פחות מפעם בשבוע זה באמת רק בתקופות של מבחנים ולחץ מטורף.. מצד שני הוא נמצא בלוח זמנים גמיש למדי ובכל זאת מראה פחות נכונות להיפגש, מבטל לי פגישות בלי הסבר שהוא באמת מוצדק גם אם זה אומר שהפגישה הבאה תהיה שבוע אחרי ושלא נתראה שבועיים או שלושה. אמרתי לו שהוא צריך לבוא לקראתי בעניין.. ושעד השחרור מהצבא הוא יצטרך להתאמץ יותר.. כי בלימודים יש לי מבחנים ויש לי דד ליין לעבודות הגשה אין לי אפשרות להתגמש כמעט בכלל.
- בעיה שקשורה לבעיה הראשונה.. אני נוטה להיות יותר מדי דרמטית לפעמים ולצאת עליו גם בלי סיבה מיוחדת.. לשנינו יש פתיל קצר ונהייתי קצת אובססיבית אליו (למשל רבתי איתו כי הוא הזיז לי פגישה מחמישי לשישי) זה קורה די הרבה שהוא מזיז אבל אני מודעת לזה שאני לפעמים מגזימה בתגובות שלי.. איך אפשר לעבוד על זה?
- עוד בעיה זה החוסר תקשורת בינינו.. הוא מפחד להעלות בפני נושאים שמציקים לו כי הוא פוחד שאני אצא עליו מתקשר לבעיה הנ"ל... תקשורת היא הבסיס להכול אני באמת רוצה שהוא ירגיש חופשי לדבר על הכל ולא יפחד, להיות שם בשבילו...
- בעיה אחרונה (שאפו למי שהגיע עד לכאן) היא כל הנושא של הרומנטיקה בקשר.. אחרי שנתיים מן הסתם התשוקה יורדת יש קצת שגרה.. איך אפשר להחיות את הקשר? אפילו הסקס שהיה מעולה כבר לא אותו הדבר... יותר טכני ופחות אינטימי..
כמו שאתם רואים יש פה הרבה נושאים לעבוד עליהם.. ויש עוד דברים קטנים שלא ציינתי... השאלה היא מה לעשות? הצבא די קשור לזה כי הוא שוחק אותי וגורם לי גם להיות עצבנית נורא מה שמוביל להמון ריבים... להיפרד? להישאר? טיפול זוגי הוא לא אופציה כרגע כי אין לנו איך לממן את זה...
סורי על האורך אני ממש אשמח לעצה וקצת סדר בבלאגן.. תודה רבה לעונים=]
היי אני טל בת 20 חיילת (עוד 8 חודשים לשחרור) וסטודנטית.. יש לי חבר בן 19 כבר שנתיים (לא גרים ביחד עדיין) ולאחרונה אני נמצאת בתקופה של בלבול רציני... אפשר להגיד שהכל היה מעולה בקשר עד שהתגייסתי. ולאחרונה זה די החמיר.. מצד אחד יש תקופות שאני מרגישה הכי מאושרת בעולם ושהוא אהבת חיי ומצד שני יש תקופות שאני רק רוצה להיפרד שאני מרגישה שאני מפספסת אולי הזדמנויות אחרות.. יש לו המון תכונות חיוביות שכן גורמות לי לרצות להישאר.. הוא החבר הכי טוב שלי באמת ואני מרגישה שאני יכולה לדבר איתו על הכל... הוא מכיר אותי הכי טוב הוא מצחיק אותי וגם אחרי שנתיים יש לי עדיין פרפרים בבטן... אבל יש לנו כמה בעיות די רציניות שאני באמת חייבת את עזרתכם... אני אשתדל לקצר ולהיות מסודרת
- כמו שהבנתם אני חיילת שלומדת תוך כדי הצבא.. מרוויחה משכורת עלובה של 350 ש"ח בחודש.. הוא לעומת זאת לא עובד.. לא לומד לא התגייס לצבא ובקיצור לא עושה יותר מדי... יש לציין שאין לו בגרות מלאה ולא סיים י"ב אבל מדובר בבן אדם אינטיליגנטי מסוג האנשים שאני קוראת להם פוטנציאל מבוזבז... הנושא הזה מפריע לי מ-2 סיבות: האחת זה שכבר שנה הוא מובטל ויש לו הרבה שאיפות על הנייר (לעבוד בהייטק ) אבל לא קורה כלום בפועל.. הוא נוטה להרים ידיים מהר שקצת קשה לו ואני די הפוכה ממנו בעניין... כן חשוב לי להיות עם בן אדם שיש לו שאיפות שעושה משהו משמעותי בחייו במיוחד שהתכנון היה לעבור למגורים משותפים לאחר שאשתחרר מהצבא.. הסיבה השנייה היא הנושא הכלכלי... שהמשכורת הצנועה שלי בלשון המעטה לא מספיקה לי כדי לממן את שנינו ובגלל הלימודים אני לא יכולה לעבוד וללכת לצבא... זה על סף הבלתי אפשרי... הוא מבחינתו אומר לי שאני רוצה שהוא יממן אותי ושאני באותה מידה יכולה לוותר על הלימודים שהם מאוד חשובים לי ובאמת מה שממלא אותי ועושה לי טוב... ההתחשבנות והחוסר פרגון שלו היו נושא לריב אינספור פעמים.. אני אמרתי לו שהשאיפה האידיאלית היא שתהיה הדדיות אבל לא תמיד זה קורה בפועל שזה תלוי סיטואציה ובאותה מידה שאני כרגע חיילת שלא יכולה לממן אותי ואותו אז כאשר הוא ירצה לפתוח עסק ולהיות עצמאי העול הכלכלי ייפול עליי מה שמובן מאליו בשבילי כי אני האחרונה שתעצור את החלומות שלו.. מה אתם חושבים? הבקשה שלי מוגזמת? חצופה? חלק מהסיבות שקשה לי לראות את הקשר הזה כקשר רציני באמת זה שעדיין אחרי שנתיים יש חלוקה ל"שלי ושלך".
- עוד בעיה שמפריעה לי זה נושא תדירות הפגישות והנכונות להיפגש... עקב הלימודים אני נמצאת בלוח זמנים יחסית צפוף שמקשה עליי להיפגש איתו בתדירות גבוהה. למרות זאת אני כן משתדלת להיפגש לפחות פעם בשבוע ואם יוצא שזה פחות מפעם בשבוע זה באמת רק בתקופות של מבחנים ולחץ מטורף.. מצד שני הוא נמצא בלוח זמנים גמיש למדי ובכל זאת מראה פחות נכונות להיפגש, מבטל לי פגישות בלי הסבר שהוא באמת מוצדק גם אם זה אומר שהפגישה הבאה תהיה שבוע אחרי ושלא נתראה שבועיים או שלושה. אמרתי לו שהוא צריך לבוא לקראתי בעניין.. ושעד השחרור מהצבא הוא יצטרך להתאמץ יותר.. כי בלימודים יש לי מבחנים ויש לי דד ליין לעבודות הגשה אין לי אפשרות להתגמש כמעט בכלל.
- בעיה שקשורה לבעיה הראשונה.. אני נוטה להיות יותר מדי דרמטית לפעמים ולצאת עליו גם בלי סיבה מיוחדת.. לשנינו יש פתיל קצר ונהייתי קצת אובססיבית אליו (למשל רבתי איתו כי הוא הזיז לי פגישה מחמישי לשישי) זה קורה די הרבה שהוא מזיז אבל אני מודעת לזה שאני לפעמים מגזימה בתגובות שלי.. איך אפשר לעבוד על זה?
- עוד בעיה זה החוסר תקשורת בינינו.. הוא מפחד להעלות בפני נושאים שמציקים לו כי הוא פוחד שאני אצא עליו מתקשר לבעיה הנ"ל... תקשורת היא הבסיס להכול אני באמת רוצה שהוא ירגיש חופשי לדבר על הכל ולא יפחד, להיות שם בשבילו...
- בעיה אחרונה (שאפו למי שהגיע עד לכאן) היא כל הנושא של הרומנטיקה בקשר.. אחרי שנתיים מן הסתם התשוקה יורדת יש קצת שגרה.. איך אפשר להחיות את הקשר? אפילו הסקס שהיה מעולה כבר לא אותו הדבר... יותר טכני ופחות אינטימי..
כמו שאתם רואים יש פה הרבה נושאים לעבוד עליהם.. ויש עוד דברים קטנים שלא ציינתי... השאלה היא מה לעשות? הצבא די קשור לזה כי הוא שוחק אותי וגורם לי גם להיות עצבנית נורא מה שמוביל להמון ריבים... להיפרד? להישאר? טיפול זוגי הוא לא אופציה כרגע כי אין לנו איך לממן את זה...
סורי על האורך אני ממש אשמח לעצה וקצת סדר בבלאגן.. תודה רבה לעונים=]
