התכנסות פנימה

[מוכרחים להיות שמח4]

תודה. השאלה אם אני עיוור מדי על ידי דפוס כדי לענות

כלומר, אני מרגיש לדוגמא שבני משפחה שונים יושבים לי על הוריד עם שאלות (אםילו פשוטות) שהם שואלים אותי על חיי.

ואני רק רוצה לזנוח. שלא ישאלו.

מצד אחד- זה חוזר אל מול כמעט כל בני המשפחה.
מצד שני, זה באמת ממלא אותי כח לא לענות. להיות עצמאי.
אין ספק שאין פה 0 או 1. כלומר או לשתף או להיות עצמאי. יש פה קיר הגנה. ידוע לי מפני ביקורות של בנימשפחה שונים.

אבל בשורה התחתונה, מרגיש לי נעים יותר ובטוח יותר לא לשתף.


אז?
יש פה דפוס שאני רוצה לשנות. או דפוס שמזין אותי באנרגיה חיובית?

מבלבל לשפוט בתור מישהו עמוק בתוך דפוס.

 

[תמר דגן 1]

האם יש לשנות כל דפוס התנהגותי מרגע שמזהים אותו?

שלום לך מוכרחים להיות שמח4,

דפוס התנהגותי נוצר בדרך כלל על מנת לשרת משהו, להשיג משהו או להגן מפני משהו.
בדרך כלל, בעת היווצרותו הוא נכון לאדם, כיוון שהרווח ממנו גדול מאשר מחירו.
הבעיה נוצרת כאשר הוא ממשיך להתקיים גם כשהמשוואה משתנה.
כאשר המחיר על קיומו גדול מהמחיר על אי קיומו.
זה הזמן לשנות דפוס התנהגותי.
(לעיתים זה הזמן שבכלל נגדיר שמדובר בדפוס התנהגותי ולא בתגובה תואמת מציאות).

רק אתה יכול לענות על השאלה מה הדפוס הז משרת אצלך נכון להיום, ומה מחירו, ולהשוות עלות מול תועלת.
למשל ההגנה מפני בקורת, ותחושת העצמאות והאנרגיה החיובית, אל מול המנעות ממפגש עם אנשים שיקרים לך ושאתה מחבב, ושללא הצורך להשיב לשאלותיהם המציקות והחשש מביקורת היית נהנה להפגש איתם.
אם עדיין הרווח גדול עבורך מהתועלת, אין סיבה לשנות את הדפוס
(אלא אם קיימת פגיעה באנשים היקרים לך, ואז אנחנו בשאלה אחרת - טובתך למול טובת יקיריך).

האם שקלת אפשרות שאיננה 0 או 1 -
לנסח לעצמך תשובה שעשויה להניח דעתם של המתעניינים בך, ובו בזמן סוגרת את האפשרות שימשיכו לשאול שאלות או להביע דעתם על הדברים?

 

[The new me9]

התכנסות פנימה

עוברת עלי תקופה קשה. מתישה. של הערכה חלקית בעבודה. של קנאה.

אני שם לב, כשהמשפחה וחברים שואלים אותי מה חדש בעבודה. או מה שמח בחיי.
אני לפעמים משחרר אויר של התשה ועונה בקצרה עם פתיל קצר.

אני מרגיש שבד״כ כשרע לי. אני אוהב להתכנס לתוך עצמי.
עם ספר. עם מחשבות לבד.

אני תוהה אם זה דפוס התנהגות שהיית ממליצה לי לשנות.
כי הרבה פעמים זו בריחה מהתמודדות. מבריאה מחדש. משאיפת אויר מחוץ למים של כבדות ולאות.


ואם כן- איזה טיפ טוב אוכל לקבל פרט ללהכריח את עצמי לראות אנשים או לענות באריכות כשאני שם לב למצבים כאלה?

 

[מוכרחים להיות שמח4]

אני מתקשה לעשות זאת, כי הפתיל שלי נהיה קצר

אני עונה תשובות לקוניות ואז השאלות ממשיכות.
אני מעיר שזה לא נעים לי.
אבל אני יודע שהאשמה גם (אם לא ברובה) עלי.
הם מביעים עניין - ואני כועס בלי סיבה. אבל לא מצליח לשלוט בזה.

 

[מוכרחים להיות שמח4]

מצטער שאני שואל שוב. אבל גם ״המחיר״ נקבע בעצם ע״י המבצע

ואם הוא עיוור כבר. נשאב בתוך הדפוס.
&nbsp
סיכוי גדול שלא יוכל להעריך נכון את המחיר של קיום הדפוס או מחיר אי קיומו. לא?
&nbsp
וגם אם מטפל כזה או אחר ינסה לשכנע אחרת. המבצע צריך ללכת על ״עיוור״ בהתחלה. להאמין שיש רווח אחר. או לנסות בצורה כואבת. מפחידה. ונסבלת - לשנות את הדפוס?

 

[תמר דגן 1]

מחיר של דפוס התנהגותי

שלום לך מוכרחים להיות שמח

אתה נשמע לי במצוקה אמיתית ואני מתקשה להבין מדוע אינך משתף את המטפל שלך במצוקה, בשאלות, בהתלבטויות.
אם אתה מרגיש עיוור, ונותן אמון במטפל שלך שהוא יודע מה טוב עבורך, לך איתו, גם אם זה קשה.
אם אתה לא בטוח שהמחיר של שינוי הדפוס שווה את הרווח - שאל אותו. דבר איתו על הרווחים והמחירים. בקש להבין את הרציונל שמאחורי הצעותיו.

לגבי המשפחה והחברים, נסה לנסח משהו מנומס ומכבד, שסוגר אפשרות לשאלות, כגון:
המצב הוא כזה וכזה, וכרגע זה הדבר הנכון לי ביותר. אני יודע שאתה לא חושב ככה/ מנסה לעזור/ מנסה להראות לי כיוון חשיבה אחר... אבל בשלב זה, זה מה שנכון לי, וממש לא מתאים לי לדבר על זה או לשמוע עצות. אז למרות שאני יודע שהכוונה שלך טובה, בבקשה, בוא נעבור לנושא אחר.

כמובן שיכולות להיות הרבה ואריאציות על הנושא, אבל זה הרעיון הכללי.
אני חושבת שנוסח כזה עשוי לאפשר לך בו זמנית גם להיות בחברה ולא להמנע ממפגשים, וגם לשמור על העצמאות שלך.
מכבד את הזולת ואותך בו זמנית.

 

[פנתרית סגולה]

איני פסיכולוגית כידוע, אבל הייתי רוצה להגיב במילה:

לדעתי, תגובותיך מונעות מאיבה. זו הדרך שלך, כנראה, להכות בחזרה.
&nbsp
אם צדקתי, וזה דפוס אישיותי, איך משנים אותו? צריך עבודת עומק. טיפול פסיכולוגי, שישנה את כל תפיסת החיים, השקפת העולם, שלך.

 

[מוכרחים להיות שמח4]

איבה?

 

[פנתרית סגולה]

כן.

העולם הוא האויב, לא עונים, לא מתייחסים.