מה ששמחה הסבירה בתשובתה
ניתוח המעקף מתערב יותר במערכת העיכול. הוא מדלג על חתיכת מעי ובכך מקצר את תהליך העיכול, מה שגורם לתת ספיגה של חלק מהמזון ומחייב ליטול ויטמינים חיוניים כל החיים.
הוא מקצר את הקיבה לכיס זעיר בגודל של ביצה, ואת מרבית הקיבה החתוכה, סוגרים בסיכות ומשאירים בצד, וזה ממשיך לעשות את כל הפעילויות של הקיבה חוץ מעיכול.
אז זה בלגן גדול ושינוי משמעותי מההרכב הנורמלי של מערכת העיכול (וושט, קיבה, מעי וכל התהליכים שקורים בכל אחד מהם לפי הסדר הנכון) - חותכים את הקיבה לשניים לרוחב. לוקחים את החלק הקטן ותופרים אותו למעי (כאשר עוקפים ו"מוותרים" על חלק מסוים מהמעי). החיבור הזה נקרא השקה, והוא עלול להיפרם ולדלוף. את החלק הגדול של הקיבה תופרים ומתקנים ומשאירים בצד. כל התהליכים הטבעיים משתבשים בגלל הבלגן שיצרו בסדר האיברים, ונהיים תהליכים אחרים שמותאמים לקונסטרוקציה החדשה...
במשך החיים עלולים להיות חסימות מעיים, וזה צרה צרורה כי זה לא כל כך פתיר בקלות.
מצד שני הסיבוכים הללו לא קורים כל שני וחמישי לחצי מהמנותחים. הם נדירים, ובשורה התחתונה יש להם פתרונות (לא פשוטים אבל לא צריך למות מהם). ואילו איכות החיים וההרזיה של המנותח שלא הסתבך ולוקח ויטמינים כמו שצריך - גבוהה.
כיוון שהניתוח ארוך ומסובך יותר, גם סיכון המוות בעת ההרדמה גדול יותר. אבל בשורה התחתונה, כל סיכוני המוות ב-3 הניתוחים קטנים מאוד, ויש הבנה רפואית שנחקרה סטטיסטית, שסיכוני המוות מלהישאר שמן וחולה - גדולים הרבה יותר.
בשרוול הניתוח קצר קצת יותר, הפרוצדורה מורכבת פחות. חותכים את כל הקיבה לאורך, חתך ארוך ומשמעותי מאוד, וסוגרים אותו בסיכות. גם שם עלול להיות דלף.
אבל חוץ מזה לא עושים שום דבר אחר - לא מתעסקים עם המעי, הוא נשאר מחובר בחיבור הטבעי שלו מששת ימי בראשית. לא משאירים קיבה מנותקת בצד - מוציאים אותה החוצה וזורקים לפח. לא מחליפים את סדרי האיברים ולא משבשים את המהלך הנורמלי של מערכת העיכול - הקיבה ממשיכה לעכל כהרגלה (פרט להיעלמות זמנית של הורמון הגרלין), המעיים עובדות כסדרן בלי שינויים. רק בגלל שהקיבה קטנה, היא מתקשה להכיל הרבה מזון ומכאן בא אפקט ההרזיה.
אני לא אחליט מה יותר כדאי ועדיף. אבל ברור שהמעקף קיצוני יותר מאשר השרוול.