התייעצות..

[P e a n u t s]

התייעצות..

בחיי היום יום אני מצליחה להסתדר עם הגמגום ומקריאת ההודעות פה אני נמנית מהצעירים הללו שמנסים בכל כוחם להסתיר את הגמגום.. ולפעמים זה הולך ולפעמים לא אבל אני בסדר עם זה וזה לא מונע ממני לדבר עם אנשים סביבי או לפנות לאנשים... הבעיה שלי כרגע זה בדיבור מול קהל, לשמחתי או אולי לצערי לא יצא לי להתמודד עם זה עדיין, אבל במסגרת לימודיי באוניברסיטה אני אצטרך להרצות בקרוב במשך כמה דקות על נושא מסויים, אם זה היה בעברית אולי הייתי יכולה לשחק עם המילים להחליף מילים למשוך אותיות לדבר יותר במהירות, הבעיה שזה באנגלית... ולכן כניראה שאצטרך לזכור את הטקסט שאלך להגיד בע"פ... רק מהמחשבה שאצטרך להתמודד עם זה הלב שלי מתחיל לדפוק במהירות...ואני מרגישה שאני פשוט לא מסוגלת לעשות את זה בהרצאה שאתן יהיו יותר מדיי אנשים שאני מכירה וממש לא מתחשק לי להיות מולם כשאני נתקעת בכל מילה שנייה.. אני נמצאת בדילמה ענקית, האם לדבר עם המורה להסביר לו את הבעיה שלי להגיד לו שאני לא מסוגלת פשוט לדבר מול אנשים בגלל הגמגום ואולי כתוצאה מזה לוותר על הציון [שהוא מרכיב משמעותי בציון הסופי בקורס] ולהמציא תירוצים לחבריי לכיתה למה אני לא הולכת להרצות, או להתמודד עם הבעיה ולא לברוח ממנה, למרות שאני באמת לא יודעת אם אני מסוגלת לעמוד בלחץ הזה.. הגעתי למצב שלמרות שזה הקורס הכי פחות חשוב מבחינת הלימודים אני מקדישה לו הכי הרבה דאגה ומחשבה... אשמח לתגובות

 

[yakovs]

שלום לך וברוכה הבאה!

הדילמה שהיטבת להסבירה קיימת גם אצל אנשים רהוטי דיבור להפליא. גם מי שלא עסוק בכלל במחשבות על שטף הדיבור, עשוי להיות לחוץ מאד במצב שבו הוא נדרש לדבר לפני קהל ועוד לקבל על כך ציון...אני מחדד כי ''צרת רבים חצי נחמה'', אולי... לדעתי לא הקורס הוא העניין פה, אלא את. ייתכן ומונחת לפנייך הזדמנות בלתי חוזרת להפסיק ולהחביא את הגמגום. כל מי שעבר תהליך של חשיפת הגמגום יודע לספר עד כמה העצימה החשיפה את אישיותו, תרמה לבטחונו העצמי, ונתנה לו כלים חדשים להגשמת מאוויו וחלומותיו. אך האם את מסוגלת לשוחח עם המרצה ולפתוח בפניו את הנושא? האם תוכלי לעמוד לפני הכיתה ולפתוח את ההרצאה בהצהרה על היותך מגמגמת? מנסיון של מגמגמים שעשו זאת, זהו דבר הדורש גיוס של כוחות נפש לא פשוטים. אבל הרווח הוא ענקי, מפני שמפסיקים להשקיע אנרגיות עצומות בהסתרה ואז הרבה יותר קל.

 

[שי שורק]

פינוטס היקרה

אימי תמיד אמרה ואומרת לי -" לך עם תחושת הבטן" .אני רוצה לחזק את דבריו הנפלאים של חברי יעקב.הדבר לא פשוט לעמוד מול קהל ,זה להרגיש חשוף מצד אחד ,מצד שני מקבלים עוצמות מהקהל וחיזוקים. אני מדבר מנסיון שלי בנושא כמגמגם החלטתי להשלים עם הגמגום ולהרצות את סיפורי האישי בפני קהל.תראי התחושה מדהימה ומעצימה. אם את מרגישה שיש לך את היכולות הנפשיים לעמוד בזה ,את גדולה מהחיים ואם לא ,אני מאמין שתמצאי את הזמן המתאים לך לעשות זאת. בכל מקרה המון הצלחה ואשמח לשמוע איך היה,ולענות לך על עוד שאלות לגבי עמידה מול קהל ולהרצות.

 

[P e a n u t s]

שלום,

אני יודעת שמונחת בפני הזמדנות טובה להתמודד עם הגימגום והלוואי ואני אחליט בסופו של דבר להתמודד עם זה אבל אני חוששת שאם אעשה את זה אולי אצטער על זה ממש אחרי כן... לגבי לדבר עם המרצה כשאני מעמידה את זה מול האפשרות לדבר מול הכיתה אז כן אני מעדיפה לדבר ולספר לו על הגמגום... והממ לא ניראה לי שאני מסוגלת לספר לכל הכיתה על הגמגום שלי, את רובם אני לא מכירה ולא אפגוש יותר בעתיד ואין לי אומץ לשתף אותם בדבר כל כך אישי... עם אנשים קרובים [אפילו הורים] אני לא מסוגלת לדבר על זה...

 

[yakovs]

אני חושב שיש לך מודעות עצמית גבוהה.

ואני בטוח שהמרצה יבין. זה לא קורס בהתמודדות עם פחד קהל, ולא על זה מקבלים את הציון. רוצה לשתף אותנו קצת בתולדות חייך כמגמגמת? איתנו את יכולה לדבר על זה...

 

[yehuda1949]

התמודדות מול קהל

תראי אני עוסק בתחום הטכני ולפעמים יוצא לי לארגן ישיבות עם אנשים זרים ואני מדבר כמו שאני. לצערי הרב ואני אומר זאת בשיא הרצינות ברגע שתתחילי לומר לעצמך נכון אני מגמגמת יותר או פחות ולא תתיחסי לזה כאל פגם תראי שיהיה לך קל יותר להתבטא או שתביא חומר כתוב אם אפשר ומזה תקראי. בגמגום ככל שאתה משקיע וחושב יותר על הפגם זה מקשה עליך את הדיבור. דוגמא אדם שצולע ברגל האם הוא חושב כל הזמן על הצחיעה לא הוא הולך וצועד לכל מקום. שלא לציין כי אין אדם מושלם יש פגם נראה ויש פגם מוסתר ואני יהודה מעדיף שזה יהיה הפגם שלי. הצלחה

 

[shuky63]

יכול להיות שאת לא בשלה עדיין להתמודד עם מצב

מלחיץ כזה.תגשי למרצה ספרי לו ותבקשי שיבחן אותך אחד על אחד בשעת הקבלה שלו. זה מה שאני עשיתי בקורס קבלת הפטור מאנגלית בשנה הראשונה באוניברסיטה. שנתיים אחרי זה בשנה השלישית,היו לי שתי סמינרים עם מטלה דומה והפעם למרות שהייתי יכול לנקוט באותה דרך,כנראה שהייתי בשל יותר ועשיתי את זה בהצלחה

 

[P e a n u t s]

מה אמרת בדיוק למרצה?

ואיך הוא קיבל את זה?

 

[shuky63]

אמרתי שאני מגמגם ולא מסוגל לעמוד לפני כל

הכיתה ולהרצות,ואם לא יהיה פתרון אחר אני אאלץ לוותר על החלק הזה בציון. היא ישר אמרה לי: אין בעיה,נישאר אחרי השיעור ואני אבחן אותך בנפרד.

 

[חקויאק1]

שלום חברים

לרוב אני משקיף ופחות נוטה להתערב.. מדהים אותי כל פעם מחדש איך במהלך חיינו כולנו נתקלים באותם קשיים וחולקים אותם פחדים אם זה להעביר סקירה שבועית בצבא מול המחלקה, הרצאה על נושא נבחר בתגבורי אנגלית במכללה ועד להשתתפות פעילה בדיון בישיבות הנהלה בחברה אני חושש שגם אני נכלל בהגדרתך כחלק "מהצעירים הללו שמנסים בכל כוחם להסתיר את הגמגום".. כי אם יש דבר שאני לא מסוגל להכיל זה את מבטי החמלה והרחמים על פניהם של הסובבים ברגע שאני ניתקע אנחנו (המגמגמים) יודעים מהן הסיטואציות המקשות עלינו להתבטא בצורה חלקה, ואם זה להימנע ממצבים אלו או ללכת 'עם הראש בקיר' אני הייתי נמנע, חד וחלק, תמיד ישנה אלטרנטיבה. יש שיקראו לזה פחדנות או השלמה, אני קורא לזה הכרה, אני מכיר בעובדה שאדם מגמגם, או אני לצורך העניין, ארגיש אי נוחות עד חוסר אונים מול קהל. אז אתם בטח שואלים איך בעצם נתקדם אם לא נתעמת עם הפחדים שלנו? זה כבר עניין אישי המשתנה אצל כל אחד ואחד מאיתנו. אני יכול לבלבל פה שעות על מוכנות ריגשית סטייל "קשה באימונים קל בקרב", שיטות לשיפור יכולת התפקוד בזמן אמת, הפיכת בעיות למטרות ובלה בלה בלה.. דעתי, ואני מצטט, החליטי אם לצערך או לשמחתך טרם יצא לך להתמודד עם הבעיה.. זה המפתח המלצתי, לכי עם תחושת הבטן שלך והעיקר, קחי בקלות מקווה שעזרתי בהצלחה

 

[yehuda1949]

תגובה

אני לכל אורך החיים שלי לאחר הצבא לא ניסיתי להסתיר את הגמגום הייתי אומר קבלו אותי כמו שאני מי שלא טוב לו הבעיה היא שלו ולא שלי כל זה קשור לאופי של האדם. אפילו היה לי פעם שאדם ליגלג עלי על הגמגום ואני אמרתי לו בפורום של אנשים הפוסל במומו פוסל. אם הנך חושב שהנך מושלם שיחה קלה ואני מראה לך מי אתה.

 

[GP79]

הי פינאטס!

לעמוד מול קהל זר ולחשוף את עצמך דורש באמת המון אומץ וכוחות נפש,צריך להיות מוכנים נפשית בשביל זה,כי יהיו כל מיני תגובות אחרי זה,לטוב ולרע.אני מסכימה איתך,שלא בא לך לחשוף את עצמך ואת הגימגום מול אנשים שאין לך ולא יהיה לך קשר איתם.גם אני כמוך,לא מדברת על זה עם כל אחד,ובטח ובטח שלא עם המשפחה,שלא מבינה למה אני כזו. אני מצטרפת לדעתם של האחרים כאן,שבמקרה הזה עדיף לדבר עם המרצה.אין שום סיבה בעולם שהוא יכריח אותך לעמוד מול כל הכיתה ולהרצות.את לא לומדת אצלו קורס במנהיגות (ששם זה בטוח חובה לדבר מול קהל). גם אני מחביאה את הגימגום ורק מי שבאמת קרוב אלי מודע לזה,וככה טוב לי.כמובן,לא במאה אחוז,כי הייתי רוצה לדבר שוטף,אבל,למדתי לקבל את המצב הזה,כמצב נתון,שאני לא יכולה לשנות אותו בשלב זה של החיים שלי,ואני עושה כל מה שאפשר,כדי להקל על עצמי,ולא להיקלע למצבים מביכים של גימגום,עם אנשים זרים או כאלה שאני מכירה ויש להם רק הערות ומבטי חמלה.זה פוגע,ומוריד לי את הביטחון,ומזכיר לי כמה קשה לי. לגבי החברים שלך מהקורס,אם הם ישאלו אותך למה לא דיברת מול כל הכיתה,פשוט תגידי שיש לך פחד במה וביקשת מהמרצה לא לעשות את ההרצאה מול הכיתה.כמו שיעקב כתב,גם לאנשים שמדברים שוטף יש פחד מקהל.זה באמת מפחיד ולא כל אחד בנוי לזה. אני מצדיעה לכל המגמגמים שחושפים את עצמם,למרות הקושי שבזה.זו גם דרך להתמודד עם הבעיה.אבל אני חושבת שאצל כל בן אדם,הגימגום בא ממקום אחר,מבעיה ריגשית כזו או אחרת,ולכן לכל אחד יש את ההתמודדות שלו. בהצלחה!!

 

[bofe]

זה נורא אישי

וכל אחד מגיב אחרת. אבל מנסיון אישי ומקריאת תגובות של אחרים אני יכול להגיד שאין לנו הרבה ברירה אנחנו חייבים לקבל את הגימגום וללמוד לחיות איתו. וזה אומר לדבר בפני אנשים ולא להסתיר ולהסתתר. אני למשל אחרי שנים לימדתי את עצמי להיתבדח על הגימגום שלי מול אנשים בפתיחות מלאה וזה עובד. כל אחד צריך למצוא את הדרך שלו להתמודד אבל לא לוותר להיכנס למערה כי חשוך שם ולא נעים.

 

[Geeker007]

קרה לי בדיוק השבוע

אני שנה א' בתואר 2 והייתה לי מטלה באחד הקורסים שאני לוקח להרצות על מאמר כלשהו. בשום שלב שהוא לא עצרתי מבעדי לעשות את זה, אבל מהרגע שידעתי על זה עלה לי הדופק. כל פעם שרק התחלתי לחשוב על זה הייתי שומע את דפיקות הלב שלי (בטח גם מי שעמד קרוב אליי). נעים זה לא. עשיתי מאמץ אדיר להתעלם מזה. כל פעם העסקתי את עצמי במשהו אחר. ביום של ההרצאה הייתי במתח מטורף וככל שהתקרב הזמן שלי לקום מהכיסא ככה הייתי עצבני יותר. כשהגיע תורי דחפתי את עצמי מהכיסא והכרחתי את עצמי להתחיל. נתקעתי, אולי אפילו לא הייתי ברור למרצה, אבל הקפדתי להמשיך לאורך כל ההרצאה. זה לא היה פשוט או קל, אבל הרגשתי טוב אחר כך, שזה היה שווה את המאמץ. זה לא הרפרט הראשון או האחרון שייצא לי להגיש בצורת הרצאה, אבל אני רוצה להאמין שככל שאתנסה בזה, העניין הזה יהפוך פחות מלחיץ. בהצלחה לכולנו!

 

[מרינה קי]

שלום פינאטס,

את באמת מתארת דילמה מאוד קשה, ואפילו שזה מתכסל להקדיש כל כך הרבה מחשבה לקורס הפחות חשוב בלימודים..., כנראה שזה אחד הנושאים היותר חשובים לך בחיים, וההזדמנות להקדיש לזה את הזמן והמחשבה היא בעלת ערך מאוד גדול. אני מצטרפת למה שהאנשים כאן אמרו, אל תכפי על עצמך פעולה שאת לא שלמה איתה. עצם הדילמה היא כבר התמודדות בפני עצמה- הרי את לא החלטת מיד שאת לא מציגה את הפרזנטציה, אלא את מתלבטת. זה לא ברור מאליו. רוב האנשים- מתרגשים בהצגה מול קהל. אני יכולה לספר, שלאחרונה הייתי צריכה להציג את סקירת הספרות לתזה שלי בנושא 'גמגום', ופתחתי באמירה: "אם אני אגמגם במהלך ההצגה, זה יהיה גמגום אמיתי, לא הדגמה".., ועצם האמירה הזו עזרה לי להמשיך לדבר. אין לי גמגום, אבל וודאי שאני מדברת פחות שוטף כאשר אני יותר מתרגשת. אם בכל זאת את בוחרת כן לעלות ולהציג, האם יש דברים שיעזרו לך? - האם תעזור לך המחשבה שגם ככה את לא תפגשי יותר מדי פעמים את האנשים האלה, אז אולי שווה שהם יהיו שפני הניסיון? - האם מותר לך להכין מצגת, ולכתוב בה את רוב הדברים, וגם לכתוב לעצמך בדיוק מה שאת רוצה לומר, ממש במשפטים של דיבור (ולא משפטים מורכבים שאופייניים לכתיבה), כדי שתרגישי בטוחה יותר? לי זה עוזר- אני יותר מדי מתרגשת בהרצאות מכדי לסמוך על הזיכרון שלי. - וודאי ידוע לאנשים שאנגלית זו לא שפת האם שלך, האם את יעזור לך לדבר אפילו לאט יותר מהרגיל? אגב, למשוך את האותיות זה זורם חזק בשפה האנגלית.., אז אולי אפשר לנצל את זה לטובתך. נראה לי שאת עוזה עבודה ענקית בשביל עצמך מעצם זה שאת חושבת על הדברים. סביר להניח שזו לא הפעם האחרונה שתתקלי במצב בו את צריכה להציג מול קהל,אז עוד יהיו לך הזדמנויות לקבל החלטות שונות. העיקר שתעשי מה שטוב בשבילך, ותתני לעצמך את הזמן. בהצלחה ענקית, מרינה