לגבי ההתייעצות
להשיב שליטה אמתית
כהמשך לתשובות המועילות והמעניינות, שקיבלת כבר אוסיף משלי, ברשותך המכובדת. כל התפרצות נובעת מאיבוד שליטה, שנובע מערעור האיזון. עומס יתר, לחצים, דאגות, הדחקות, דיכוי-רגשות, חוסר שביעות-רצון מהחיים או מחלק משמעותי בהם. ומדוע אדם מגיע למצב שכזה? כאשר אין מבינים ללבנו, כבר בקטנותנו, וכופים עלינו התנהגויות שאינן מתאימות לנו - גם אם הן נהדרות ומתאימות למיליון אנשים זולתנו - אנחנו מתחילים להתגונן. כך, אנחנו מדחיקים בתוכנו המון רצונות, מאוויים, חשקים, צרכים, חלומות - שאינם מתגשמים. מצב שכזה מאוד מתסכל. כאשר אנחנו אנשים מתורבתים ומצייתנים - נסבול בשקט. עד ש.....לא נוכל. נאגור את רגשותינו עד ש....נתפוצץ. עד ש.... נתפרץ על משהו-מישהו-כלשהו. תסכולים כהללו, משבשים, מלכתחילה, את הנשימה באופן יחסי. מכאן, שגם היציבה, אפשרי, שתהייה משובשת. וחוץ מזה האדם יכול להיות, לכאורה בריא. ואולי, יתפתחו אצלו חוליים שונים = חסימות בחילוף החומרים, ששמות שונים להם. אפשרי, שאדם כזה יהיה חביב ובעל חוש הומור אמתי ו/או כחיפוי. או יהיה עגום, עצוב, מדוכא, או סתם משעמם מתוך הדחקת רגשות. אפשר, ואדם כזה יהיה פעיל מאוד מתוך כישרונותיו המבורכים ויחד עם זאת ישמור בלבו את תסכוליו. ועוד אפשרויות. וכך, יכול להיות ש'קש' קטן יבעיר בו את המודחק ו-יתפרץ. הרבה מבינינו, שעוסקים בטיפולי מגע משלבים תוך כדי הטיפול שיחות-נפש. ואני סבורה, שזו הדרך הנכונה יותר. לא שיחות לחוד וטיפל-מגע לחוד. כשנוצרת 'כימיה' מתאימה - זו הדרך הנפלאה והמבורכת ביותר. לזרום עם, מתוך ניווט וניתוב, על-פי הבנתנו - ותמיד באהבה, בטוב-לבב, בסובלנות, בסבלנות, באורך-רוח, בסלחנות. לעורר את השמחה האמתית באמת, שהודחקה, ולעתים נרמסה אי-שם בעבר הרחוק - גם אם היו כוונות הטובות ביותר. וכך, נוכל להגיע ללבו של אדם ולהצילו מהתנהגות, שבוודאי איננה ראויה לאיש, ואיננה רצויה ולא מכובדת. אף לא אחד מאתנו בכוונה מביא עצמו להתפרצות, שבדרך-כלל גם משפילה. בהדרגה, יש - מן הקל אל הכבד - לפרק את השלם-המעורער ולסייע לאדם לחבר את חלקי-הפזל שלו בתבונה טוב ונכון יותר. לחזור לראשוניות שלו - שלפעמים אבדה לו אי-שם. לסייע לאדם לחפש את האבידה - לפעמים אף, כמו למצוא למצוא מחט בערימת שחת. מקרה, שאמנם חריף יותר = לכן, יכול להוות דוגמה למשהו יחסית פעוט יותר. היה לי ניסיון עם אשה נשואה+2 ילדים קטנים. אלימות רבה הייתה בבית. אין זה משנה מי מתחיל ומי ממשיך - שני הצדדים תמיד אחראיים למצב. את הבעל הכרתי רק כעבור שנה. ואמנם, האישה לא הגיעה אלי בכלל בגלל ההתפרצויות של בעלה. ותוך כדי עבודתנו על עניין אחר שלה, ספרה לי גם את הנ"ל. מבלי לראותו, ומבלי לטפל בו, ומבלי להכירו - אלא, דרך סיפוריה - נתתי לה עצות ורעיונות כיצד לשנות את המצב בבית. ובהדרגה יחסי-הכוחות, תרתי-משמע, הלכו והשתנו. הבית נהיה רגוע יותר ויותר. וזאת רק דרך האישה, שלכאורה הייתה 'קרבן'. משהו בהתנהגות שלה אפשר לו להוציא את זעמו על תסכוליו כבר מבית הוריו. גם לאחר, שהיכרתיו ופגשתיו מספר פעמים במהלך כשש שנים, לאחר מכן - לא נתתי לו להבין, ולוא ברמז, שידעתי על התפרצויותיו. וכך, המשיכו לצאת ממנו התנהגויות טובות ומכובדות, כמקודם, אך ללא התפרצויות הזעם האלימות גם פיזית. לכן, גם אם אדם מתפרץ כלפי מישהו-כלשהו - ולא דווקא כלפי בני-ביתו - ישנן אפשרויות לסייע לו, גם מבלי להובילו לטיפול, כזה או אחר. לא כל אחד מעוניין לחשוף עצמו - גם לא בעקיפין. ולא כל אחד מעוניין ללכת לטיפול כלשהו. כהתגוננות - אנשים שנוטים להתפרץ - מציגים עצמם ככליל השלמות ואינם מעוניינים בכלל לדון בהתפרצות שהייתה, ומתנהגים אחר-כך, כלא הייתה. לדעתי, כנראה, מתוך מבוכה ואי-נעימות. אישה, לדעתי יכולה לסייע לבעלה- עם שיתוף פעולה עקיף בלבד - ולעתים גם מבלי שידע אודות התייעצות שלה לגביו. כך, גם בעל, כלפי אשתו
ודומה הדבר, הורים לילדים, וילדים כלפי הורים. כל מי, שמבין שישנה בעיה, שכזאת, ייקח אחריות על עצמו למצוא דרך נאותה לסייע לזולתו - זה ממש אפשרי. בוודאי בתור התחלה. ולפעמים, גם להמשך עד הסוף הטוב. ולריפוי הטבעי יש את מלוא הדרך גם לריפוי נפשי - בדיוק כמו לריפוי הגוף. אינני תומכת בהליכה לפסיכולוגים ובוודאי לא לפסיכיאטרים. לעניות דעתי, אינם פותרים באמת את העניין, ולא אחת יוצרים ומעצימים בעיות שלא היו, או שהיו שוליות בלבד, ובאמת חסרות חשיבות. ובוודאי, אני נגד כל הטיפולים התרופתיים הנהוגים. בהצלחה ובשורות טובות בשבוע החדש והחודש החדש- שיהיו טובים ומבורכים, נפש בריאה בגוף בריא - ולהפך וחורף בריא, נעים וקל,
שלומית נצח