התייעצות

[navonlaw]

התייעצות

כבר בת שלושים . שנתיים וחצי אחרי גילוי האנדו. אחרי ניתוח לפרסקופיה לפני שנתיים. המצב היום הוא אנדו אחד בשחלה שמאל.הפלה טבעית לפני שנה. טיפול אחד כושל של הורמונים. וזהו. צריכה להחליט מה עושים עכשיו. החלטתי סוף סוף על IVF . ז"א נכון לרגע זה. כבר שלוש פעמים הגעתי לזריקת הדקא ופשוט לא הייתי מסוגלת. אני משותקת מפחד ולא מתביישת להודות בכך. רציתי לשאול מה זה אומר הדקא ביום ה- 18 של המחזור? ממה להיזהר בטיפולים להפרייה עם האנדו?מטופלת על ידי פרופ' מרגליות בשערי צדק בירושלים. בפעם היחידה שעברתי טיפולי פוריות נשכבתי עם שחלות מוגדלות ומכאן הפחד הגדול מהורמונים.ובכלל... האם זה כל כך מפחיד כמו שזה נשמע?מה הסיכונים בכלל? איך עוברים את זה? אני רואה כל כך הרבה הצלחות מדהימות ורוצה גם אבל כל חודש משתפנת.

 

[זואילי]

מבינה אותך מאוד...

אני באופן אישי חושבת שזה מצויין שאת מודעת לעניין טיפולי פוריות ואנדו, והפחד שלך מוכר לי כל כך. הרי ברור שכל נושא הסטימולציה בטיפולי פריון, גורם לתופעות כאלו ואחרות אצל כל אחת - עם או בלי אנדו. על אחת כמה וכמה אצל אנדואית. גם אני חושבת שהמחיר הגופני אצלנו האנדואיות כבד מאוד ולקח לי הרבה זמן והרבה פגישות עם רופאים כדי להבהיר להם את הנושא. מה עוד שבמודע לוקחים את הצ'אנס שהטיפולים יעוררו מחדש את המחלה. זו החלטה שלך בלבד, בהתחשב בכל הנתונים שמציגים לך רופאייך. ובהתחשב כמובן במצבך הגופני והנפשי. לעניין הדקא' ביום ה 18 - ויתקנו אותי המנוסות, מדובר בפרוטוקול ארוך, כי את אחרי וסת. והדקא' באה לנטרל את הציר ההורמונלי הרגיל, כדי להכין את הגוף בדיכוי לקראת הסטימולציה. ז"א "מנצלים" את הווסת האחרונה כדי להתחיל במחזור זה בטיפול. צריך להיות במעקב רציף של פרופיל הורמונלי ומעקב זקיקים כדי לבדוק אם חלילה אין גירוי יתר, וכמובן עם היד על הדופק לגבי תחושות של הגוף. מאחלת לך הרבה הרבה הצלחה בכל דרך בה תבחרי, לא חסרים אצלנו סיפורי אימהות בשלל דרכים. בטוחה שתקבלי עוד תשובות מאלו שעברו את זה, אני אוכל לענות לך על כך רק בעוד כמה חודשים...

 

[שמחה על התמיכה]

navonlaw, מבינה את הפחדים שלך...

אני לא יכולה, כמובן, לומר לך מה את צריכה לעשות.... אני די הרבה זמן בטיפולים (מכורה

) ונכון שישנם סיכונים, גם מבחינת הטיפול עצמו, בכל זאת, הורמונים יכולים לפעמים לשגע...אבל חייבת לציין שלא כל ההורמונים משפיעים אותו דבר לאותה אישה. לפעמים אין כל השפעה, לפעמים זה מורגש מאוד... זה כל כך אינדיבידואלי לגופו (או יותר נכון לגופה) של עניין וגם שונה בין הורמון להורמון... (השחלות המוגדלות, יכול להיות שהיה לך גירוי יתר, את צריכה ליידע את הרופא שלך...את צריכה גם לשתות המון בתקופת הסטימולציה ולאחריה...). וכן, הטיפולים הממושכים, לפעמים, מגבירים את האנדו, כיוון שאין דיכוי מתמיד למחזור, למרות שהרבה טיפולים הם פרוטוקולים ארוכים. כפי שזואילי כתבה, לך יש פרוטוקול ארוך...(בד"כ מזריקים ביום ה- 21, אבל כנראה גם ביום ה- 18 זה בסדר!) לפעמים גם מזריקים 3 חודשים ואז מתחילים את ההורמונים, יש הרבה סוגי טיפולים. התמזל מזלי, שהאנדו אצלי (כך נראה לי בינתיים) לא הכי מורגש, למרות כל השנים שאני בטיפולים ולמרות שהתגלה אצלי אנדו קשה לפני 6 שנים, אני יכולה לומר (טפו

טפו

טפו

) שאני מבחינת כאבים, יחסית בסדר גמור! לדעתי, הטיפולים לא כל כך מפחידים או שמתרגלים לזה

... וכן! ברור יש סיכונים! וברור שבטיפולים הראשוניים זה הכי מפחיד, כי הלא נודע הוא מפחיד.... אבל (לרוב) אפשר לעבור את זה... אני ממש לא רוצה לומר לך מה את צריכה לעשות, אלו שיקולים שלך, כתבתי לך מעט מעצמי, אבל כל אחת מחליטה את דרכה. וכמו שאת יודעת, יש כאן בנות שיש להן ילדים ולא בדרך של טיפולים... יש הרבה דרכים להיות אמהות... פשוט תבחרי לך את הדרך שלך. ובכל דרך שתבחרי -

 

[זק המקורית]

רוצה לענות לך דווקא על הפחדים

שהם טבעיים לגמרי.....אבל כמו שאמרת "הפחד משתק אותך"...... ולכן השאלה שאת צריכה לשאול את עצמך זה כיצד את רוצה להיות אמא? אח"כ לברר טוב טוב בכתובים ואצל הרופא המטפל את הסיכונים בנוגע אלייך ולפי מצבך.... ואז להחליט את ובן זוגך בדרך הכי נכונה וטובה לך.... כל דבר יכול להפחיד השאלה האם את נותנת לפחד באמת להשתלט עלייך ולשתק אותך........הבחירה שלך...... מחזיקה אצבעות

 

[בואינג 707]

לא יודעת אם הייתי קוראת לזה מפחיד

כשהעניינים מסתבכים זה יכול מאד להפוך למפחיד.. יש סיכונים בודאי, יש סיכויים לסיבוכים,זיהומים וכד'. איך עוברים את זה? תתחילי ותראי איך ההורמונים משפיעים עליך,איך עוברת השאיבה, ההחזרה? יכול להיות שיהיה בינגו בטיפול הראשון

ויכול להיות שלא. יש כאן הרבה הצלחות מדהימות בדרכים מדהימות לא פחות

אני אחרי יחסית מעט טיפולים החלטתי שדי כי הטיפולים עשו לי רע מאד מאד מאד לגוף,לנשמה, לזוגיות,למשפחה..כל אחת וה"די" שלה והתיזמון שלו. יש כאלה שלא אומרות "די" וממשיכות וממשיכות כי אולי זה ילך בפעם הבאה וחוזר חלילה, תמיד אני אומרת שהאומץ הוא לחדול ולשקול ולראות שאפשר גם אחרת ולא להיכנס לסחרחרה של טיפולים,זריקות,מעקבים,ניתוחים,בדיקות דם וכד'.