התייעצות...
אני כל הזמן חושבת וחושבת,מה לעשות עם ההרגשה הכבדה שיש לי ביחסים שלי עם חמותי. כל יום שאני חוזרת הביתה והיא פותחת לי את הדלת בפרצוף 9 באב,אני שואלת את עצמי,למה??? מה עשיתי לה? אני חושבת בכנות,שאני בסה"כ בסדר,ולא עושה לה בעיות...להיפך...שומרת על נקיון וסדר.ושהבית יראה בית! ובכלל,אני אדם שקט...ונמצאת בפינה שלי ולא מתערבת לה בכלום. אז למה לעזעזל הפרצופים האלו??? דבר שני,אני חושבת על פיתרון...איך להתמודד עם המצב הזה? האם לתפוס אותה ברגע ששתינו לבד,ולשאול אותה-אם עשיתי לה משהו? או פשוט להתעלם ושהיחסים ימשיכו להיות מחורבנים וחסרי תקשורת,ולטאטא הכל מתחת לשטיח,ולהתנהג כאילו לא אכפת בכלל???וכל זה עד שנעבור לבית משלנו? הרי גם שנעבור,אנחנו עדיין נבוא לארוחת שישי,אבל נראה לי שאז הרבה הרבה פחות יזיז לי... עדיין אני מעסיקה את המוח שלי רבות בשאלה הזו! מה אתם אומרים שכדאי לעשות? באהבה זהבית
אני כל הזמן חושבת וחושבת,מה לעשות עם ההרגשה הכבדה שיש לי ביחסים שלי עם חמותי. כל יום שאני חוזרת הביתה והיא פותחת לי את הדלת בפרצוף 9 באב,אני שואלת את עצמי,למה??? מה עשיתי לה? אני חושבת בכנות,שאני בסה"כ בסדר,ולא עושה לה בעיות...להיפך...שומרת על נקיון וסדר.ושהבית יראה בית! ובכלל,אני אדם שקט...ונמצאת בפינה שלי ולא מתערבת לה בכלום. אז למה לעזעזל הפרצופים האלו??? דבר שני,אני חושבת על פיתרון...איך להתמודד עם המצב הזה? האם לתפוס אותה ברגע ששתינו לבד,ולשאול אותה-אם עשיתי לה משהו? או פשוט להתעלם ושהיחסים ימשיכו להיות מחורבנים וחסרי תקשורת,ולטאטא הכל מתחת לשטיח,ולהתנהג כאילו לא אכפת בכלל???וכל זה עד שנעבור לבית משלנו? הרי גם שנעבור,אנחנו עדיין נבוא לארוחת שישי,אבל נראה לי שאז הרבה הרבה פחות יזיז לי... עדיין אני מעסיקה את המוח שלי רבות בשאלה הזו! מה אתם אומרים שכדאי לעשות? באהבה זהבית