התייעצות - מפגשים עם חברים
התאומים שלי נכנסו השנה לגן עירייה.
המפגשים עם החברים התעצמו, ועכשיו כמעט כל יום יש בקשות ללכת להתארח או לארח.
אני בכלל לא קיצונית, אבל מסתבר שביחס לאחרים אני כן. אין כמעט יום שאני לא רואה ילד מהגן פותח חטיף בגינה (וכולם מתנפלים) כשהם הולכים לחבר, הם מנשנשים שם ממתקים בלי סוף ולקינוח פיצה.
הטלוויזיה פתוחה ברקע כל הזמן. גם בזמן ארוחת ערב.
מעטים החברים שהם הלכו אליהם שזה לא ככה.
שמתי לב שככל שעובר הזמן הילדים שלי פחות רוצים לארח אצלנו (אצל הבת זה ממש קיצוני, היא לא מוכנה להזמין בכלל)
ויש לי חשד שזה בגלל הדברים האלו. שהם יודעים ששם בולסים ורואים טלוויזיה.
גם כשאירחנו, נתקלתי בילדים שממש התלוננו שאין אצלנו ממתקים. כולל ילדה אחת שהיתה פה פעמיים - בפעם הראשונה אמרה שלא כיף אצלנו כי אין ממתקים, וסירבה להצטרף לכל פעילות, ובפעם השניה אמרה שמשעמם כי אין ממתקים, למרות שהפעם הצעתי לה מהמבחר שיש לנו - סירבה לביסקוויט, או לסוכריות גומי פירות.. אני לא יודעת למה היא ממשיכה לבקש לבוא, וכבר לא נעים לי לסרב לה.
אנחנו כן מאפשרים טלוויזיה, אבל רק בסוף השבוע. כשהם נמצאים פה בצהריים ואני מחשיבה את זה כזמן מנוחה.
באמצע השבוע אני מעדיפה שישחקו בדברים אחרים, ואני לא פותחת בכלל, חוץ ממקרים חריגים.
אבל אני ממש שמה לב להבדל בין הילדים שלי לחברים שלהם, שפשוט לא יודעים להעסיק את עצמם. זה ממש מהר מגיע לדרגות של שעמום.
ואני כן מאפשרת ממתקים, אבל המבחר שיש לנו קצת שונה. למשל אני לא קונה חטיפים בשקיות.. כן יש לי שוקולד.
או חטיפים טבעיים על בסיס פירות , או בקיץ ארטיקים (שלפעמים אני מכינה )
ואני גם לא מונעת להתכבד. אבל המינונים ממש פסיכיים. אין יום שהם לא אוכלים מזה.
אם זה בגינה, או אצל חבר, או אפילו בגן.
וכל יום שאני לא מרשה ללכת לחבר זה יום של סצינות מהגיהינום.
איך מתמודדים עם זה? אני מרגישה שאני מפסידה במערכה..
התאומים שלי נכנסו השנה לגן עירייה.
המפגשים עם החברים התעצמו, ועכשיו כמעט כל יום יש בקשות ללכת להתארח או לארח.
אני בכלל לא קיצונית, אבל מסתבר שביחס לאחרים אני כן. אין כמעט יום שאני לא רואה ילד מהגן פותח חטיף בגינה (וכולם מתנפלים) כשהם הולכים לחבר, הם מנשנשים שם ממתקים בלי סוף ולקינוח פיצה.
הטלוויזיה פתוחה ברקע כל הזמן. גם בזמן ארוחת ערב.
מעטים החברים שהם הלכו אליהם שזה לא ככה.
שמתי לב שככל שעובר הזמן הילדים שלי פחות רוצים לארח אצלנו (אצל הבת זה ממש קיצוני, היא לא מוכנה להזמין בכלל)
ויש לי חשד שזה בגלל הדברים האלו. שהם יודעים ששם בולסים ורואים טלוויזיה.
גם כשאירחנו, נתקלתי בילדים שממש התלוננו שאין אצלנו ממתקים. כולל ילדה אחת שהיתה פה פעמיים - בפעם הראשונה אמרה שלא כיף אצלנו כי אין ממתקים, וסירבה להצטרף לכל פעילות, ובפעם השניה אמרה שמשעמם כי אין ממתקים, למרות שהפעם הצעתי לה מהמבחר שיש לנו - סירבה לביסקוויט, או לסוכריות גומי פירות.. אני לא יודעת למה היא ממשיכה לבקש לבוא, וכבר לא נעים לי לסרב לה.
אנחנו כן מאפשרים טלוויזיה, אבל רק בסוף השבוע. כשהם נמצאים פה בצהריים ואני מחשיבה את זה כזמן מנוחה.
באמצע השבוע אני מעדיפה שישחקו בדברים אחרים, ואני לא פותחת בכלל, חוץ ממקרים חריגים.
אבל אני ממש שמה לב להבדל בין הילדים שלי לחברים שלהם, שפשוט לא יודעים להעסיק את עצמם. זה ממש מהר מגיע לדרגות של שעמום.
ואני כן מאפשרת ממתקים, אבל המבחר שיש לנו קצת שונה. למשל אני לא קונה חטיפים בשקיות.. כן יש לי שוקולד.
או חטיפים טבעיים על בסיס פירות , או בקיץ ארטיקים (שלפעמים אני מכינה )
ואני גם לא מונעת להתכבד. אבל המינונים ממש פסיכיים. אין יום שהם לא אוכלים מזה.
אם זה בגינה, או אצל חבר, או אפילו בגן.
וכל יום שאני לא מרשה ללכת לחבר זה יום של סצינות מהגיהינום.
איך מתמודדים עם זה? אני מרגישה שאני מפסידה במערכה..
