התייעצות - טריגר
הגוף שלי, ש"כבר הראה לי מה הוא יודע לעשות" מבחינה בריאותית, מתעלל בי בשבועות האחרונים. סחרחורות, חפצים נופלים מהידיים, נפילות ברחוב, בעיות בליעה. האוכל עולה בגרון ואני משתעלת. נשבעת שאני לא בחרדה בגלל הבחינה של התואר השני, לא מנסה להתחמק ממנה, להיפך - העיסוק בחומר התיאורטי מהווה מעין מסך בפני דיכאון ומעסיק אותי בסופי שבוע בודדים.
מדובר בהפרעות נוירולוגיות שכבר סבלתי מהן בעבר. כשהייתי סטודנטית לפני 100 שנה, ואחרי הלידה השנייה. חשדו במחלות נוירולוגיות איומות, עשו מליון בדיקות, ולא מצאו. רצתי בין רופאים, קיבלתי כול מיני תרופות (לא פסיכיאטריות, פיזיולוגיות לגמרי) והבעיה נרגעה פחות או יותר.אולי מאמץ פיזי, כנראה כזה שכרוך בישיבה מאומצת ומתיחת גב ושרירים מוציא שדים מהגוף שלי.
אני לא מצפה לתשובות רפואיות, בעצם לא יודעת למה מצפה - מה אני עושה כשהגוף שלי מראה לי, באופן חד משמעי, שהוא לא מסוגל לבצע מטלה מסויימת? מראה לי שאני לא כמו כולם ולעולם לא אהיה? היום, בדיעבד, אני יודעת שמוטב "לעזוב את עצמי בשקט". לא להטיל על עצמי משימות של תארים אקדמיים נוספים או עבודה נוספת. אני לא בריאה. אבל - לגלות את זה בסוף המסלול? אחרי כול המאמץ שהשקעתי?
ו... אין סיכוי לקבל חופש מהעבודה. ביקשתי ואי-אפשר. . וגם לא לבקש הארכה. כבר אמרו לי באוניברסיטה ששלושים שנה אני מושכת את התואר. (לא כך בדיוק. הפסקתי כשנולדו בילדים וחזרתי אחרי הפסקה ארוכה).
אנשים לא נוטים בדרך כלל לעזור לי. תמיד אחרים מקבלים את מה שאני לא. גם בעבודה ובלימודים. לפעמים אני מכנה את עצמי לפי סיפור הילדים "הדובון לא-לא". תמיד אומרים לי לא.
ואם אמשיך ללמוד, אשב שעות על שעות ליד המחשב ואסתבך עם הבריאות? אפול שוב, אהיה פחות ברת מזל, ואשבור יד או רגל?
אגיע לבחינה בעוד שלושה חודשים ואכשל?
אוף.
לא יודעת מה לעשות.
הגוף שלי, ש"כבר הראה לי מה הוא יודע לעשות" מבחינה בריאותית, מתעלל בי בשבועות האחרונים. סחרחורות, חפצים נופלים מהידיים, נפילות ברחוב, בעיות בליעה. האוכל עולה בגרון ואני משתעלת. נשבעת שאני לא בחרדה בגלל הבחינה של התואר השני, לא מנסה להתחמק ממנה, להיפך - העיסוק בחומר התיאורטי מהווה מעין מסך בפני דיכאון ומעסיק אותי בסופי שבוע בודדים.
מדובר בהפרעות נוירולוגיות שכבר סבלתי מהן בעבר. כשהייתי סטודנטית לפני 100 שנה, ואחרי הלידה השנייה. חשדו במחלות נוירולוגיות איומות, עשו מליון בדיקות, ולא מצאו. רצתי בין רופאים, קיבלתי כול מיני תרופות (לא פסיכיאטריות, פיזיולוגיות לגמרי) והבעיה נרגעה פחות או יותר.אולי מאמץ פיזי, כנראה כזה שכרוך בישיבה מאומצת ומתיחת גב ושרירים מוציא שדים מהגוף שלי.
אני לא מצפה לתשובות רפואיות, בעצם לא יודעת למה מצפה - מה אני עושה כשהגוף שלי מראה לי, באופן חד משמעי, שהוא לא מסוגל לבצע מטלה מסויימת? מראה לי שאני לא כמו כולם ולעולם לא אהיה? היום, בדיעבד, אני יודעת שמוטב "לעזוב את עצמי בשקט". לא להטיל על עצמי משימות של תארים אקדמיים נוספים או עבודה נוספת. אני לא בריאה. אבל - לגלות את זה בסוף המסלול? אחרי כול המאמץ שהשקעתי?
ו... אין סיכוי לקבל חופש מהעבודה. ביקשתי ואי-אפשר. . וגם לא לבקש הארכה. כבר אמרו לי באוניברסיטה ששלושים שנה אני מושכת את התואר. (לא כך בדיוק. הפסקתי כשנולדו בילדים וחזרתי אחרי הפסקה ארוכה).
אנשים לא נוטים בדרך כלל לעזור לי. תמיד אחרים מקבלים את מה שאני לא. גם בעבודה ובלימודים. לפעמים אני מכנה את עצמי לפי סיפור הילדים "הדובון לא-לא". תמיד אומרים לי לא.
ואם אמשיך ללמוד, אשב שעות על שעות ליד המחשב ואסתבך עם הבריאות? אפול שוב, אהיה פחות ברת מזל, ואשבור יד או רגל?
אגיע לבחינה בעוד שלושה חודשים ואכשל?
אוף.
לא יודעת מה לעשות.
