התייחסות למוות

  • פותח הנושא d y s
  • פורסם בתאריך

d y s

New member
התייחסות למוות

טאירה שיגסוקה לוחם מלומד ביפן של המאה ה-17 :הדבר החשוב ביותר לאדם הרוצה להיות לוחם הינו לזכור את המוות בכל עת...כך אופיו ישתפר ומידותיו המוסריות תתחזקנה.החיים האנושיים שברירים והיוליים אולם חייו של הלוחם תלויים במיוחד על חוט השערה.אנשים המתנחמים בהנחה כי הם יחיו חיים ארוכים חושבים כי יחיו לנצח בעצם.והנצח יכול לגמד כל התנהגות ללא חשובה וברת תיקון.אם יבין הלוחם כי החיים הקיימים היום עשויים שלא להתקיים מחר תתעורר התחושה כי פעולותחו עשויות להיות אחרונות כך שתתעורר לגביהן תשומת לב אמיתית.כאשר לא זוכרים את המוות מפסיקים לנהוג בזהירות כלפי דברים שונים.הלוחם עשוי להעליב מישהו ולהכנס לויכוחים על משהו שבאותה מידה יכל להתעלם ממנו.כאשר זוכרים את המוות אזי בעת שמדברים או משיבים לאחרים מבינים את המשקל והמשמעות של כל מילה.כאשר מניחים כי השהות בעולם הזה נצחית אזי רוצים מה שיש לאחרים ונצמדים לרכוש והון ומתפתחת מנטליות של סוחר.כאשר זוכרים את המוות החמדנות נחלשת באופן טבעי.אולם נשאלת השאלה כיצד לזכור את המוות.סתם לשבת כל הזמן ולהמתין למוות כמו הנזיר שינקאי שעליו כתב יושידה נו קנקו ביצירתו "טסורוזורגוסה",לא מתאימה ללוחם שעליו יש חובות חברתיות ומקצועיות.הרעיון הוא לחשוב על המוות בזמן הפנוי להקדיש לו תשומת לב ולזכור אותו.ובנימה אופטימית שבוע טוב לכולם.
 
לא לפחד מהמות ש ל ך -

זה לא כמו לא לפחד מהמות של יקיריך ... כשאתה חסר פחד על עצמך, אתה נלחם פנטאסטי. אם-זאת: יציאה למחלמה על הבית ובני הבית הינה מחולל מוטיבציה שהכריע לא מעט קרבות.
 
קראתי, ולהבנתי האישית:

ההתייחסות למות יכולה לנבוע רק ע"י הפחד או העדרו. אחרת: מה משמעותו של חידלון עבור המושא ? אומנות לשמה?
 

d y s

New member
משמעות לדברים

שלעיתים נראים לנו חסרי משמעות כמו כבודו של אחר.כל עוד איננו יודעים את מועד מותינו אנו מרגישים נצחיים ולעיתים הדבר מוריד מתשומת הלב להתנהגות כזו או אחרת הרעיון הוא להבין שיש דברים שאולי אי אפשר לתקן. או בזבוז חיים בצבירת נכסים וכ"ו.היחס של הרגע ביחס לנצח הוא אפסי אם נבין שזמננו קצר ביותר אז הרגע יהיה עולם ומלואו.
 

Zeev Foux

New member
יפנים? אולי פרקי אבות?

עקביה בן מהללאל אומר הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מאיין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון... ובכלל, מעט מאד מהחכמה של קדמונינו לא רלוונטית ללימוד אומנויות לחימה. לדוגמא - (שמעון בנו אומר) כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה וכל המרבה דברים מביא חטא. זאב
 
אה, פרקי אבות ../images/Emo63.gif

מיוחס לו להלל הזקן (ז"ל) שאמר כי "אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד, ולא הביישן למד, ולא הקפדן מלמד"... ועוד נאמר כי " אין מסיחין בבית המדרש - אלא בדברי תורה" ... והלא פורום זה הינו בית מדרש לתורות החולין שלנו... ומי ירצה להיחשב כבור
או כביישן
או לגרוע מכל - לקפדן
 
בדרך אל המוות

בגישה הטאואיסטית המוות הינו חלק ממחזוריות היין והיאנג, הקיום והאי קיום. ישנם כמה סיפורים המראים זאת, באחד מהם מדברים שניים והאחד אומר " כיצד אדע כי אהבת החיים אינה אלא הזיה וכי הסלידה מהמוות אינה אלא כאיש צעיר המאבד דרכו ובסך הכל אינו יודע כי הוא בדרכו לביתו?". בסיפור אחד מתואר מותו של לאו צה ( זאת בניגוד לדעה הרווחת כי הוא נעלם בהרים ) כך: כשמת לאו צה הלך קהין שהי לנחם את מקורביו. לאחר שנכנס והתייפח שלוש פעמים הוא יצא. תלמידיו של לאו צה יצאו אליו ואמרו לו " הרי היית חבר של המאסטר? האם זה יאה שהראת מעט תנחומים." והוא ענה " כן. בהתחלה חשבתי שהוא היה האדם שבבני האדם, עתה אינני חושב כך. כאשר נכנסתי מעט קודם והבעתי תנחומיי, הגברים בכו כאילו איבדו בנם ואילו הצעירים בכו כאילו איבדו אימם. בהתנהלותו בחייו, המאסטר, משך אותם וחיבר אותם אליו וזה הדבר אשר גרם להם להביע מילות תנחומים ולבכות ללא רצון אישי לעשות כך. מעשה זה היה כמו להסתתר מעצמו ומהשמיים שלו. היה זה שימוש מופרז ברשותיו האנושיים ושיכחה של מה שקיבל כאשר נולד. הוא ניסה להיות כל כך טוב כלפי בני האדם בחיפושו אחר מוניטין עד ששכח את טבעו. כאשר המאסטר הגיע ( נולד ) היה זה ברגע המתאים, כאשר הוא הלך (מת) היה זה המשך פשוט של בואו. קבלת דבר כאשר הוא קורה ובהתאם לכך קבלת אי קיומו מאפשרת חוסר יגון וחוסר אושר בהתאם לו. אנשי קדם מתארים את המוות כשיחרור החבל עליו תולה האל את החיים. אני יכול לתאר זאת כמקלות בעירה שנאכלו באש בעוד את האש ניתן להעביר ממקום למקום. איננו יודעים כי כך מסתיים ונגמר הדבר " הסבר קצר ( שלי ): בסיפור הראשון : המוות או השמיים הינם הבית ואילו החיים הינם מסלול של טיול עד שחוזרים הבייתה. בסיפור השני : מקלות הבעירה הינם הקבלה לגוף האדם והאש הקבלה לנשמה. אני חושב כי הסיפורים מראים נקודת מבט אישית על המוות שלך וגם של מקורביך. ישנם עוד שני סיפורים הקשורים למוות אותם אני מכיר אך כרגע נסתפק באלו. אם תרצו תקבלו עוד. צחי.
 
הנה

רק אומר כי איני זוכר את הסיפורים לפרטיהם אך את העקרון שהם מעבירים. הם קצרים בכל אופן. 1. כאשר אשתו של אחד החכמים (אם איני טועה צ'ואנג צה) נפטרה,הגיע חברו לנחמו וראהו שר ומנגן לעצמו. אותו חבר כמובן התפלא ושאל אותו לפשר העיניין " מדוע זה אתה שמח במותה של אשתך?". ענה נו החכם " אני חוגג עימה את שיחרורה מכבלי העולם הזה. עכשיו רוחה יכולה לטייל ולהגיע לאן שרק תרצה". 2. היה חכם (במובן של ידען ומורה) אחד שנפטר. חברו שהיה חכם גם הוא שלח את תלמידו לנחם את תלמידיו. כאשר התלמיד הגיע לבית הנפטר הוא ראה את גופתו של זה מונחת במרכז החדר ואת כל התלמידים צוהלים, שותים, רוקדים ושמחים. הוא נחרד ורץ במהרה למורו וסיפר לו על הדבר. " כיצד זה הם שמחים על מותו של מורם. הם הניחו את גופתו ורוקדים סביבה ובכך מחללים אותה." הוא אמר ותשובתו של המורה היתה " אין הם מחללים את כבודה, להפך, הם נותנים לה כבוד אחרון לפני קבורתה. הם מביעים התפעלותם מהיצירה המופלאה הזו של הטבע ונותנים לה שמחתם." אלו הרעיונות כלפי המוות, אחד כלפי הרוח של המת והשני כלפי הגוף עצמו. בשני המקרים אין התאבלות על המת. אני חושב שהתאבלות על מת היא בעצם על עצמנו. אני מאמין, שכאשר אדם הקרוב לנו מת, הוא כבר במקום אחר עם תחושות אחרות והבעיה היא אצלנו שאנו נשארים עם העצב שלדעתי מופנה כלפי האובדן שלנו את המת. אנו נשארים לבד, ללא האהבה וללא הדמות שהלכה. אם נראה את המוות כחלק מהחיים, גם שלנו וגם של הסביבה, אז ההתיחסות אליו תהיה שונה. בדיוק כמו בשני הסיפורים - כזכור, בסיפור על מותו של לאו צה, תלמידיו התייפחו במותו ובסיפור כאן תלמידי החכם צהלו סביב הגופה, כלומר נקודת מבטם הייתה שונה. הכל בחיים (ובמוות) זה התייחסות מנקודת מבט. אין שום דבר מוחלט באמת. (חוץ מחוקי הטבע). צחי שוחט
 
למעלה