זה הכל בראש שלנו
אשמה זה רגש כבד וקשה ורע. אשמה מגיעה מתוך פחד, לפעמים פחד מהערכים שאנחנו חיים על פיהם. מספיק שיש לנו מודעות לגבי טוב/רע, נכון/לא נכון(נגיד וזה קשור לאיזה משהו נורמטיבי חברתי), ואנו כביכול נעשה משהו בניגוד למודעות שלנו, אז נרגיש אשמה, נגיד על עצמנו דבר כמו "אני בן אדם רע". אני יכולה לנאום עכשיו שעה וחצי רצוף על כל מיני אידיאלים רומנטים שמטופטפים לתודעה שלנו מכל מקום אפשרי בעולם הזה, מהרגע שנולדנו. מה יגידו האנשים, על זה שהעזתי לחיות, להמשיך הלאה, למצוא, רחמנא ליצלן, בנזוג חדש? האם זה אומר ששכחתי מהאיש שאהבתי פעם, ועודני אוהבת אותו? והזכרון שלו, אני בוגדת בו? תגידי, קוויני, באמת, כשאת שואלת את עצמך את השאלה הזו, את באמת חושבת ככה? שאם יש בן זוג חדש, אז את בוגדת בזכרו? הרי ברור שלא.. איך אפשר בכלל לבגוד בזכרון של מישהו? האין זה סוג של אידיאל מהאגדות? "עד שהמוות יפריד בינינו"? ואז מה, והמוות פגע בנו בגיל צעיר ואחד מאיתנו נלקח, אז אחרי המוות הזה, מה עושים? אניטה וחואן יש בשירים, ויוליה ורומיאו יש בסיפורים, והנה, עוד מקום שבו אומרים לנו איך לאהוב ואיך להרגיש.. ואולי יש אלטרנטיבה. אני בטוחה שיש. אני יודעת שיש. אני רואה סביבי אנשים, שמתוך הבור הכי גדול שלהם קמים, וממשיכים הלאה, באומץ מעורר השראה, ממש מתפעלת מהאנשים החזקים האלה שקמים מהמקומות הכי חשוכים בנפש שלהם וממשיכים הלאה. את שואלת על השלב הבא, ואני בטוחה שזה לא עניין קל. שיש המון התחבטויות ולבטים. והדבר הראשון שאני מציעה לך, זה לוותר על אשמה. אשמה עוצרת אותנו מלחיות. היא תוקעת אותנו ומרסקת אותנו וגורמת לנו להיות חולים. אשמה משקיעה אותנו במתוך משהו כבד ורע, ולא מאפשרת לנו להמשיך הלאה. ואפשר פשוט להגיד לעצמך, כמה פעמים שרק נדרש, שאת לא צריכה להרגיש אשמה, כי יש לך אחריות לגבי עצמך, לגבי האושר שלך, לגבי הילדים שלך. תמיד סברתי שילדים מאושרים כשהאמא שלהם מאושרת, ואת המנוע שלהם עכשיו, היום, בשנים הבאות, למשל כל חייך. והם יאהבו את מה שאת אוהבת, גם אם להם יהיה קצת קשה, וצריך לדעתי תמיד להזכיר שזה לא שיש בן זוג חדש על חשבון משהו. זה לא "או או". זה "גם וגם", ויש מקום לאהוב הרבה אנשים בו זמנית. נולדנו עם לב גדול ורחב שיכול להכיל כמויות ענקיות של אהבה. ההודעה הזו שלך רק מדגימה כמה אהבה יש בך, דאגות ולבטים באים מתוך רגשות טובים, קוויני. אכפתיות מגיע מאהבה. וכשהילדים שלך יראו כמה את דואגת, וכמה אכפת לך, וכמה את אוהבת, הם "ידבקו" ממך. לגבי איך מספרים, אני מציעה שתתייעצי עם מישהו מקצועי בעניין. בשורות מהסוג הזה יכולות להכיל בהן הרבה השלכות. זה לא תמיד מה שאת אומרת, זה *איך* את אומרת. ואם את תהיי שלמה עם ההחלטה, זה מה שהילדים שלך יקלטו. מה גם, שאין לי מושג בני כמה הם, אני מניחה שלכל גיל יש את הדרך הראויה. מקווה שיצאתי מובנת, יצא לי ארוך. וכל ההודעה הזו, גם אם קצת נסחפתי, אני רוצה שתדעי שאני לצידך. ואם צריך שיחה, או סתם מסר פרטי, אני תמיד כאן. שיהיה שבוע מצוין. שלך, רויטל.
