התחלה.....
*התחלה* תמיד אומרים "כל ההתחלות הן קשות" משפט מאוד מעניין.. אומר כל כך הרבה.. אך יש בו בעיה קטנה... למה אצלי כל פעם דווקא ההתחלה היא שנראית לי קלה, והאמצע הוא שעושה את הבעיות, ועוד יותר כשזה הסוף? מתחילה את חיי.. באמצע יש מין פילוסופיית חיים מיוחדת שכוללת מחשבות, תהיות, רגשות.. יש חברות.. חברים.. אהבה.. זה בהחלט קשה, חייב להיאמר. אני מבלה שעות בלחשוב מהו בעצם מקומי, מי, איך וכל השאלות הקטנות אך כה משמעותיות.. והסוף.. אחחח.. כמה מפחיד וקשה הסוף.. אנחנו מבצעים את מה שאנחנו יכולים בכדי להימנע ממנו.. הוא חלק מחיינו כל פעם שאנחנו שומעים עוד מקרה מחריד.. ולעיתים, ושיהיו כמה נדירות שרק אפשר, אם באמת קשה לנו, ואנחנו כבר לא שמים לב לאמצע, אנחנו עושים את מה שיכולתנו להיות בו................ מדהים. מנסה לחשוב מה מרגיש תינוק שמקבל את חיוכו הראשון. האם הוא מבין את המאמץ שהוא כלל בכך? האם הוא יודע שזה בעצם הצעד הראשון שלו? או אולי, הוא מדמיין שזה הסוף, כי זה אומר שבאמת הסתיימו חייו הראשונים כעובר.. האם יש לנו דרך אחת שהיא החיים? או שהחיים זה מכלול של דרכים, ספק מקבילים, ספק מתנגשים.. דרך החברים, דרך המשפחה, דרך ב"יס, דרך העבודה. האם מדובר בהתנגשות או סתם הליכה בתלם? והיא באה אליי, גם היא במבט תוהה. מתעניינת, שואלת מה הלאה. מה לומר לה? יש לי בכלל זכות לעשות החלטות על חייה? והיא שוב קוראת לי, מנסה לקבל עצתי.. "אמא, תעזרי לי" ואני יודעת שגיל ההתבגרות יבוא יום אחד, ומי יודע, אולי כבר לא אכיר אותה, אולי היא לא תיתן לי? אולי היא לא תרצה? גם היא תתפתח ותלך בדרך אחת או בדרכים שונות. אולי מה שאגיד עכשיו, יעשה את ההבדל אח"כ? והיא עושה כזה חיוך מתוק, כזה חיוך מושלם, חיוך מלא אהבה, "אמא, את אוהבת אותי?" ואני נותנת לה חיוך חדש, כי לעולם לא מחזירה חיוך, והיא שוב, עם עיניה הכחולות שקיבלה מאמא שלה, שואלת שוב. "אמא.. איך באים תינוקות לעולם?" ואני לוקחת אותה על ידיי, מחבקת, צוחקת, חושבת רק על כמה היא מדהימה, כמה היא חמודה, שלא תגדל, שתמיד תאהב, ואני מתחילה לומר לה, בקול רגוע, בבטחון מלא וכנות מופלאה "את רוצה לדעת אם אני אוהבת?" "תעצמי עיניים רגע. אל תחשבי על כלום ותקשיבי...." והיא מצחקקת, היא חושבת על כמה אמא שלה מוזרה.. אבל עושה כדבריי כי היא אוהבת. ואני לוחשת לה בקול רך של אמא... "אני אוהבת אותך" ורואה את עיניה הנוצצות, הקטנטנות האלה, מחייכות חיוך חדש כי היא למדה מאמא שלא מחזירים אחד.. ועוברות השנים.. הילדה כבר לא כל כך ילדה.. מתחילה להתפתח.. לשים לב לבנים..לדעות.. "אמא, יפה לי עם שימלה?".. עוברת ריבים עם חברות.. עוברת איתם גם שולם.. היא משתנה.. הידלקות ראשונה, ודווקא על החבר של אח שלה.. אכזבה ראשונה .. "הוא גדול מדי עבורך" ו...... הפגישה הראשונה. והיא יושבת איתי, אנחנו בוחרות ביחד מה ללבוש.. אני מדברת אליה.. "תיזהרי, טוב?" יוצאות ממני מילים של אם דאגנית כשבאים לי הבזקי מחשבות על החיוך הראשון, על הצעד הראשון.. ופתאום. היא מסתובבת אליי לאחר החלפת מבטים בינה לבין הבגדים על המיטה לבין המראה.. "אמא... נכון שהתחלת עם אבא?" ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ שני שקפצה יותר מ20 שנה קדימה..
*התחלה* תמיד אומרים "כל ההתחלות הן קשות" משפט מאוד מעניין.. אומר כל כך הרבה.. אך יש בו בעיה קטנה... למה אצלי כל פעם דווקא ההתחלה היא שנראית לי קלה, והאמצע הוא שעושה את הבעיות, ועוד יותר כשזה הסוף? מתחילה את חיי.. באמצע יש מין פילוסופיית חיים מיוחדת שכוללת מחשבות, תהיות, רגשות.. יש חברות.. חברים.. אהבה.. זה בהחלט קשה, חייב להיאמר. אני מבלה שעות בלחשוב מהו בעצם מקומי, מי, איך וכל השאלות הקטנות אך כה משמעותיות.. והסוף.. אחחח.. כמה מפחיד וקשה הסוף.. אנחנו מבצעים את מה שאנחנו יכולים בכדי להימנע ממנו.. הוא חלק מחיינו כל פעם שאנחנו שומעים עוד מקרה מחריד.. ולעיתים, ושיהיו כמה נדירות שרק אפשר, אם באמת קשה לנו, ואנחנו כבר לא שמים לב לאמצע, אנחנו עושים את מה שיכולתנו להיות בו................ מדהים. מנסה לחשוב מה מרגיש תינוק שמקבל את חיוכו הראשון. האם הוא מבין את המאמץ שהוא כלל בכך? האם הוא יודע שזה בעצם הצעד הראשון שלו? או אולי, הוא מדמיין שזה הסוף, כי זה אומר שבאמת הסתיימו חייו הראשונים כעובר.. האם יש לנו דרך אחת שהיא החיים? או שהחיים זה מכלול של דרכים, ספק מקבילים, ספק מתנגשים.. דרך החברים, דרך המשפחה, דרך ב"יס, דרך העבודה. האם מדובר בהתנגשות או סתם הליכה בתלם? והיא באה אליי, גם היא במבט תוהה. מתעניינת, שואלת מה הלאה. מה לומר לה? יש לי בכלל זכות לעשות החלטות על חייה? והיא שוב קוראת לי, מנסה לקבל עצתי.. "אמא, תעזרי לי" ואני יודעת שגיל ההתבגרות יבוא יום אחד, ומי יודע, אולי כבר לא אכיר אותה, אולי היא לא תיתן לי? אולי היא לא תרצה? גם היא תתפתח ותלך בדרך אחת או בדרכים שונות. אולי מה שאגיד עכשיו, יעשה את ההבדל אח"כ? והיא עושה כזה חיוך מתוק, כזה חיוך מושלם, חיוך מלא אהבה, "אמא, את אוהבת אותי?" ואני נותנת לה חיוך חדש, כי לעולם לא מחזירה חיוך, והיא שוב, עם עיניה הכחולות שקיבלה מאמא שלה, שואלת שוב. "אמא.. איך באים תינוקות לעולם?" ואני לוקחת אותה על ידיי, מחבקת, צוחקת, חושבת רק על כמה היא מדהימה, כמה היא חמודה, שלא תגדל, שתמיד תאהב, ואני מתחילה לומר לה, בקול רגוע, בבטחון מלא וכנות מופלאה "את רוצה לדעת אם אני אוהבת?" "תעצמי עיניים רגע. אל תחשבי על כלום ותקשיבי...." והיא מצחקקת, היא חושבת על כמה אמא שלה מוזרה.. אבל עושה כדבריי כי היא אוהבת. ואני לוחשת לה בקול רך של אמא... "אני אוהבת אותך" ורואה את עיניה הנוצצות, הקטנטנות האלה, מחייכות חיוך חדש כי היא למדה מאמא שלא מחזירים אחד.. ועוברות השנים.. הילדה כבר לא כל כך ילדה.. מתחילה להתפתח.. לשים לב לבנים..לדעות.. "אמא, יפה לי עם שימלה?".. עוברת ריבים עם חברות.. עוברת איתם גם שולם.. היא משתנה.. הידלקות ראשונה, ודווקא על החבר של אח שלה.. אכזבה ראשונה .. "הוא גדול מדי עבורך" ו...... הפגישה הראשונה. והיא יושבת איתי, אנחנו בוחרות ביחד מה ללבוש.. אני מדברת אליה.. "תיזהרי, טוב?" יוצאות ממני מילים של אם דאגנית כשבאים לי הבזקי מחשבות על החיוך הראשון, על הצעד הראשון.. ופתאום. היא מסתובבת אליי לאחר החלפת מבטים בינה לבין הבגדים על המיטה לבין המראה.. "אמא... נכון שהתחלת עם אבא?" ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ שני שקפצה יותר מ20 שנה קדימה..