התחלה חדשה ישנה

[datnyc]

התחלה חדשה ישנה

לא מזמן חזרתי לעבוד במקום העבודה הראשון שלי, נסיבות החיים והכסף הביאו אותי לשם ובאותו תפקיד כמעט, קשה להתמודד כי מצד אחד אתה מגיע עם נסיון עצום שנצבר במשך השנים ויחד עם זאת אתה זוכה ליחס שנובע מהתפקיד שאתה מבצע. אז בסוף כל יום אני מסנן לעצמי "לא חשוב העיקר הכסף" אבל תוהה עוד כמה זמן התירוץ הזה יחזיק מעמד. ושיעבור הכל ממול

 

[פילאטוס]

מטרות, אמצעים ומה שסביבם

מניסיון, דתניק, התירוץ הזה לא מחזיק מעמד, להפך, הוא ממרמר את הנשמה. בסופו של חשבון הכסף הוא רק אמצעי (כמה בנאלי, אכן), וכשהאמצעי הופך לעילת הכל, הוא מרוקן את הנשמה מאנרגיות. וגם, אני מרשה לעצמי לנחש, פשוט כי זה מה שקרה אצלי, ההרגשה הזו, שאני מקבלת יחס שנובע מהתפקיד שאני מבצעת, ולא מהיכולת האמיתית שלי, היתה סוג של שיקוף של הנחיתות שהרגשתי וההרגשה שמגיע לי יותר ובכלל מסכנות כללית. בוקר אחד החלטתי שאני מעבירה את מרכז הכובד מקליפת "התפקיד" ללב מי שאני, באתי במאור פנים, וגיליתי עוד המון מקומות מלבבים שנמנעתי מלהיכנס אליהם מרוב תחושת נדפקות רעילה: פתאום הייתי הרבה פחות מאיימת, משהו בנינוחות שהקרנתי, בעובדה שהרגשתי שאני גדולה מ"התפקיד", הזמין מקום אחר, ולבסוף גם מקום מקצועי אחר, גם אם לא בהגדרה הרשמית. אז אולי משם כדאי להתחיל, מבפנים, לשים את היוקרה על מדף אחר, לפנות מקום למה שאי אפשר לקחת ממך כי פשוט היה תמיד שלך, ולראות מה יקרה. מה אתה אומר?

 

[ש פ ר ד]

זה נכון,אבל

למה שלא נאמר בכנות האופיינית לנו ש יש זמנים. יש זמנים בהם ההליכה בשביל מסוים תיקח אותנו כאותם אכילס והצב במעגלים והתסכול יכול לנבוע לא מגילוי אותו השלט המודיע "התחלה"{כשאתה כבר רצת 49 קילומטר} אלא מהסיבה הסיבה {שלא קיבלה נפח} למירוץ. ובימים כאלו הנכון לדעתי הצנועה לחפש את מקור הנביעה באיזור אחר. לילה לילה. ש.

 

[בּילי בדרכים]

לפעמים אין ברירה

גם אני תכף מתחילה סיבוב שני של עבודה שקטנה עלי בכמה וכמה מידות. מין תת עבודה שכזו שלא תואר לה ולא הדר. כשהתחלתי אותה האיש שאחראי עלי עשה כל שביכולתו כדי להוריד אותי, להתנשא מעלי. זה היה נורא ואיום, משפיל, מה גם שאני יודעת עד כמה אני שווה אותו. לאט לאט הבנתי שגם הוא יודע שאני שווה אותו ושזה חלק מהעניין. באותו רגע החלטתי שאני לא נותנת לו. הוא יכול להקטין אותי כלפי חוץ, לדבר מעל הראש שלי שטויות ואני אעשה כל שביכולתי להבריק ולזהור גם במטר על מטר המעופש הזה. וזה עבד. המאמץ הזה להבריק גם בתנאים בלתי אפשריים גרם לי לאתגר. אתגר מטומטם שבימים אחרים היה גורם לי לכנות אותי בכינויים בלתי מחמיאים כמו "פאתטית" אבל אתגר. וגם מסביב שמו לב. ואני עדיין תקועה באותו תפקיד, והאיש הזה כבר משחיז סכינים לקראת הסיבוב הבא אבל לא אכפת לי, את הזוהר שלי אף אחד לא יקח ממני ואכן עכשיו זה מין ימים קשים שכאלו שהאובר דראפט הוא המלך ולו אני משועבדת ואתם יודעים מה - זה יעבור ואחרי שזה יעבור אני אשאר אני. וגם את פיל, וגם אתה דאטניק.

 

[noa128]

מאילוצי ה"מצב", ובכל זאת

מתחברת קשות לסיטואציה, ומבינה בכל ליבי את התיסכול. רואה את זה גם כאן- שני אנשים מוכשרים שנאלצים לשלם את מחיר שיקול הדעת המוטעה שלהם ב'קיצוץ' אכזרי של רזומה ניסיון ומיומנויות לטובת משכורת (כלשהי) הכרחית, דאונגרייד צורב עם משמעויות יומיומיות מרעילות נשמה. אבל מזקיפה אוזן לרעיונות שהועלו כאן. יש משהו נכון ב'כוכב אמיתי' שאפשר אולי ללכלך ולכסות באבק, אבל הזוהר הוא חלק ממנו, ויגיע זמנו לזהור שוב'. וגם אם אני לא מסכימה עם הגישה שאומרת שיש לך עצמך חלק במקום הספציפי הזה שבו אתה נמצא - לפעמים באמת יש אילוץ והכרח - לא תמיד מקבלים מה שרוצים או אפילו מה שראויים לקבל - אני הראשונה להסכים עם "השינוי מתחיל מבפנים". הקיצר דאטניק (תיכף נדבר על הניק הזה שלך..) - אתה יודע שאתה שווה יותר, ואין לי ספק שיש סביבך לא מעט שיודעים ומרגישים - אל תיתן להם לשכנע אותך שזה לתמיד ולרפות ידיך - קרני אור של זוהר אמיתי מוצאות דרכן לפרוץ החוצה. זה יקרה, רק זמן סבלנות ואמונה בעצמך. ותודה ששיתפת, נועה.