התחזית לשבת
אני אפקח את העיניים ביום שבת בבוקר בעודי שוכב ערום במיטתי ורוח קרירה תדגדג צמרמורת על גבי החשוף, הכל יהיה קצת חשוך ולרגע אתבלבל ואחשוב שאולי בעצם ערב או שאולי השכם בבוקר, אני אשמע שריקת רוח ממהרת מהרחוב ואמשוך את השמיכה להתכסות בה ואסתובב על הצד מכורבל ואסתכל החוצה מבעד לחלון ואראה שמיים אפורים ופסגות לבנות מוקצפות של עננים ממוסגרים בפס מוזהב ומסתירים את השמש ויהיה שקט כמו בכל שבת אבל לשקט הזה יתווסף משהו נוגה ומתרכך. אני אקום להכין לי קפה ואנעל כפכפים כי הרצפה תקרר את כפות רגליי ואלבש את המעיל המצומר שהבאתי מדרום אמריקה ויהיה לו ריח של אבק דק שנצבר במדף של ארון הבגדים כבר חודשים ארוכים והריח הזה יכה ברקותיי ובין עיניי ויזכיר לי קולות מילדות רחוקה ואת צבעו של הכביש הרטוב ברחוב של בית אמא ואני אצא עם הקפה השחור החוצה אל המרפסת ורוח מתפרצת תתגנב חיש אל תוך הבית ותעיף את הניירות הפזורים על השולחן בסלון וצמרמורת שוב תאחז את כולי והמרצפות של המרפסת תהיינה רטובות מגשם מהוסס והכיסא יהיה רטוב אז אני לא אשב עליו, כך אעמוד נשען על המעקה אוחז את הקפה בשתי ידיי ולוגם ממנו כשהוא עוד חם ואנשוף לתוכו והוא יחזיר אל פניי אדים חמים ואני אביט מערבה אל העננים המצטברים מעל לים ונושבים אל פנים הארץ ופתאום יתקוף אותי געגוע, פתאום ארגיש לבד ומבודד. אם קרן שמש אחת תציץ מבעד לענן ותצבע בצהוב פס צר של עולם לרגע אני אביט בו ועיניי יתכווצו מהאור החזק ופתאום טיפה אחת קרה תטפטף על מצחי ואני לא אדע מאין הרסיס הזה דבק בי, אם מהענן או מהמרזב או מצמרת עץ שהרוח מנערת והלב שלי יפעם כאילו אני נפגש מחדש עם אהובה שחזרה אליי ואני אנשום עמוק, מלוא הריאות אוויר צונן ורענן ואז דמעה קטנה, לא כזו של עצב, לא כזו של חרטה, רק דמעה ספונטנית וקטנה תיקווה בקצה העין שלי ותיעצר שם מבלי לזלוג ואני לא אדע אם הרוח הוציאה אותה ממני או ההתרגשות והתחושות שהחלו גואים בי, חוצים כל זיכרון מילולי ודורסים כל הגיון וסדר, דמעת זיכרון שמתמתח ומתעורר אחרי בצורת ארוכה. אחר כך יתחשק לי מרק עוף ויתחשק לי להתחמם ויתחשק לי לשמוע רעמים מתגלגלים ומוסיקה ישנה ויתחשק לי לצאת ולרקוד בשלוליות ויתחשק לי שכל החברים יבואו ונהיה ביחד ויתחשק לי לחשוב על הזרעים היבשים של קוצי הבר בשדות שבצד הערים, מתלחלחים ומתרככים ומתחילים להנץ, יתחשק לי לעלות לפסגת ההר הכי גבוה ולצעוק מעומק הלב עד שיאבד קולי שאני כאן וקר לי ואני מתחדש כמו האדמה הנרטבת ושהרוח תישא את תפילתי ואת קולי אל כל עבר ותחזיר אליי ניצוץ קטן של תקווה מחודשת שבחורף הזה שוב יהיה טוב ושוב אשוב להיות ילד.
אני אפקח את העיניים ביום שבת בבוקר בעודי שוכב ערום במיטתי ורוח קרירה תדגדג צמרמורת על גבי החשוף, הכל יהיה קצת חשוך ולרגע אתבלבל ואחשוב שאולי בעצם ערב או שאולי השכם בבוקר, אני אשמע שריקת רוח ממהרת מהרחוב ואמשוך את השמיכה להתכסות בה ואסתובב על הצד מכורבל ואסתכל החוצה מבעד לחלון ואראה שמיים אפורים ופסגות לבנות מוקצפות של עננים ממוסגרים בפס מוזהב ומסתירים את השמש ויהיה שקט כמו בכל שבת אבל לשקט הזה יתווסף משהו נוגה ומתרכך. אני אקום להכין לי קפה ואנעל כפכפים כי הרצפה תקרר את כפות רגליי ואלבש את המעיל המצומר שהבאתי מדרום אמריקה ויהיה לו ריח של אבק דק שנצבר במדף של ארון הבגדים כבר חודשים ארוכים והריח הזה יכה ברקותיי ובין עיניי ויזכיר לי קולות מילדות רחוקה ואת צבעו של הכביש הרטוב ברחוב של בית אמא ואני אצא עם הקפה השחור החוצה אל המרפסת ורוח מתפרצת תתגנב חיש אל תוך הבית ותעיף את הניירות הפזורים על השולחן בסלון וצמרמורת שוב תאחז את כולי והמרצפות של המרפסת תהיינה רטובות מגשם מהוסס והכיסא יהיה רטוב אז אני לא אשב עליו, כך אעמוד נשען על המעקה אוחז את הקפה בשתי ידיי ולוגם ממנו כשהוא עוד חם ואנשוף לתוכו והוא יחזיר אל פניי אדים חמים ואני אביט מערבה אל העננים המצטברים מעל לים ונושבים אל פנים הארץ ופתאום יתקוף אותי געגוע, פתאום ארגיש לבד ומבודד. אם קרן שמש אחת תציץ מבעד לענן ותצבע בצהוב פס צר של עולם לרגע אני אביט בו ועיניי יתכווצו מהאור החזק ופתאום טיפה אחת קרה תטפטף על מצחי ואני לא אדע מאין הרסיס הזה דבק בי, אם מהענן או מהמרזב או מצמרת עץ שהרוח מנערת והלב שלי יפעם כאילו אני נפגש מחדש עם אהובה שחזרה אליי ואני אנשום עמוק, מלוא הריאות אוויר צונן ורענן ואז דמעה קטנה, לא כזו של עצב, לא כזו של חרטה, רק דמעה ספונטנית וקטנה תיקווה בקצה העין שלי ותיעצר שם מבלי לזלוג ואני לא אדע אם הרוח הוציאה אותה ממני או ההתרגשות והתחושות שהחלו גואים בי, חוצים כל זיכרון מילולי ודורסים כל הגיון וסדר, דמעת זיכרון שמתמתח ומתעורר אחרי בצורת ארוכה. אחר כך יתחשק לי מרק עוף ויתחשק לי להתחמם ויתחשק לי לשמוע רעמים מתגלגלים ומוסיקה ישנה ויתחשק לי לצאת ולרקוד בשלוליות ויתחשק לי שכל החברים יבואו ונהיה ביחד ויתחשק לי לחשוב על הזרעים היבשים של קוצי הבר בשדות שבצד הערים, מתלחלחים ומתרככים ומתחילים להנץ, יתחשק לי לעלות לפסגת ההר הכי גבוה ולצעוק מעומק הלב עד שיאבד קולי שאני כאן וקר לי ואני מתחדש כמו האדמה הנרטבת ושהרוח תישא את תפילתי ואת קולי אל כל עבר ותחזיר אליי ניצוץ קטן של תקווה מחודשת שבחורף הזה שוב יהיה טוב ושוב אשוב להיות ילד.
