התגעגעתי אז באתי....

  • פותח הנושא lonki
  • פורסם בתאריך

lonki

New member
התגעגעתי אז באתי....

שלום שוב לכולם... כבר המון זמן שלא הייתי פה וקצת התגעגעתי, התחייבתי לספר על עצמי איך הגעתי לכאן ולמה בעצם הגעתי לכאן...אני אספר איך הכל התחיל לפני כ-3 שנים התברר לי שנכנסתי להריון בזמן שחבר שלי (היום בעלי) היה בטיול בחו"ל ל-3 שבועות לא רציתי לומר לו בטלפון אז סיפרתי לאמא שלי (לא הדבר הכי טריויאלי בעולם) התחתנו אחרי 3 חודשים רק שיומיים לפני החתונה נודע לנו שגילו לאמא שלי סרטן בקיבה, 5 ימים אחרי החתונה היא עברה ניתוח לפתיחת הקיבה , מיותר לציין שביליתי כמה ימים רצופים בבי"הח(אני לא יכולה לראות יותר את הדרך לבי"ח הדסה עין כרם) היא החלה לעבור טיפולים נוראיים ואני במקום להתמקד בהריון החדש שלי ובבעלי היקר ובבית בניסינו להקים לנו , התמקצעתי ככוח עזר בבתי חולים. שהגיע זמן הלידה היא לא באה להיות לצידי, קשה לה, ושוב 4 ימים אחרי שילדתי היא נכנסה שוב לניתוח להוצאת הקיבה, אפ אחד לא עזר לי בבית הראה לי את לקלח את התינוק המתוק, הכין לי סנדביץ' או העביר סמרטוט בבית, רק שהפעם לא יכולתי להגיע לבית החולים. אבל שהיא הגיעה הביתה היא אפילו לא יכלה להרים את הילד המקסים שלי... קצת קשה לי להמשיך עכשיו המון כעסים מתעוררים א6ז אני אמשיך מחר או מאוחר יותר.
 

אשבל1

New member
ברוכה השבה../images/Emo201.gif

מאוד כואב לקרוא על התקופה הקשה שעברה עלייך, בנוגע להתחייבות שלך לספר, אני מקווה שזו התחייבות לעצמך, כי אין כאן חובה, הכל לפי מה שמתאים לך ואת מרגישה איתו טוב. אני באופן אישי מאוד מזדהה עם הקושי עליו את מספרת, ההתמודדות עם תינוק בבית, עם כל הכיף והקושי לבד....
 

lonki

New member
יום חדש

תודה רבה על ההקשבה. החובה שלי להמשיך לספר היא רק שלי כלפיי.... הרצון לשתף לספר ולידע כמה זה קשה כמה אני כועסת, כמה דברים יש לי עוד לספר לה והיא לא כאן. כתבתי שהייתי בחופשת לידה הויא אפילו לא יכלה להחזיק אותו... לא רצו להחזיר אותי לעבודה שלי לקחתי עו"ד ולמרות שחזרתי ומצאתי איזושהי מטפלת לאחר 45 יום הודיעו לי שמוזיזים אותי מתפקידי ומצאו לי תפקיד אחר שלא התאים לכישוריי העדפתי לעזוב, כמה קשה למצוא עבודה בתל אביב שאת אמא לתינוק קטן, ישר שואלים אותך ומי שומר עליו ואיזה סידור יש לך? והשעות המטורפות... היה לי כלכך קשה, כל פעם שהיא הגיעה לבקר הרגשתי כאילו אני מטפלת בעוד ילד במקום שהיא תעזור לי, אמא שלי החלה להרגיש קצת יותר טוב לטייל, מלונות קצת חו"ל... אבל כרגיל אגואיסטית חושבת רק על עצמה. התקופה הזו לא נמשכה הרבה זמן, שהגיע פסח היא חזרה להרגיש רע ומפסע עד לאוגוסט היא לא יצאה מבי"הח אלא רק עם אמבולנס ! כל התקופה הזו של הקיץ לא הייתי בים פעם אחת ולא בריכה כל סופשבוע שישי או שבת הייתי עושה בביה"ח מרחק שעה נסיעה מביתי לא גרנו בירושלים. לטפל בה לראות אותה סובלת ועם שום יכולת מצידי לדבר איתה על מה שהיה? על מה שיהיה? רק טיפול פיזי מסור ודואג ללא רגשות ואחרי כל זה כל היום המתיש נפשית הזה הייתי צריכה לחזור הביתה לילדי הקט ולבעלי ולהמשיך לתפקד כאילו כלום.... כאילו אף אחד לא מת לידנו היום במחלקה האפלה הזו. יש לי עוד לספר אבל צריך גם לעבוד היום.. אני רק אומר שעברה כמעט שנה היום בעצם 11 חודש בדיוק ואני לא יודעת להרגיש אם היא חסרה לי כלכך או שפשוט ירד ממני עול?!
 
לא זוכרת אותך אבל...../images/Emo39.gif

ברוכה השבה... הסיפור שלך קשה...קצת מזכיר לי את שלי במובן כזה או אחר... כל כך לא פייר הנסיון הזה שעמדת בו.ללדת לבד,לטפל לבד בתינוק ו....ככה להסתדר....ל ב ד מאחלת לך ימים יפים יותר...
 

mylight1

New member
לא הבנתי על מי הכעס? על אמא שלך?

השילוב של לידה ומחלת אם קשה. מכירה את זה יותר מדי מקרוב שכתבת שאת הדרך לבית חולים את לא יכולה לסבול אני מוצאת את עצמי עושה כן כן עם הראש, מבינה אותך. הרגשתי כך רק אתמול שנסעתי לבקר את אחותי בבית החולים אסף הרופא, טיפולי פוריות, רק מה שאמא שלי היתה בטיפול נמרץ בניין ליד. הדרך קשה ומזכירה רבות השילוב של ילד ראשון, נישואין טרים ובלי יד מכוונת ואוהבת מצד אמך שעוד זקוקה לך היא קשה מנשוא. את בטח נקרעת בצורך לקבל עזרה ואפילו לצעוק ולדרוש אותה ומצד שני לתמוך באמא שלך במחלתה אני מאוד מקווה שיש לך תמיכה נפשית ומוראלית מבעלך ומשאר המשפחה אני מחבקת אותך.
 

m o n a l

New member
גם אני לצערי

חוויתי לידה וטיפול בתינוק במקביל למחלתה הקשה של אימי, אבל אני לא ציפיתי ממנה, אשה שעומדת למות, חולה קשה, שתעזור לי בטיפול בילד... לא ריחמתי בכלל על עצמי אלא רק עליה שלא נותר לה הרבה זמן לראות את בני גדל, גם כשביקשה להרים את בני פחדתי עליה שלא יהיה לה קשה, והייתי מטפלת בה עוד ועוד גם עם היו לי עשרה תינוקות לטפל במקביל עם רק היא הייתה בחיים... אני מתארת לעצמי שטיב היחסים שלך עם אמך היה עוד מלפני מחלתה לא טוב ולכן את מכנה אותה אגואיסטית, ושירד ממך עול אחרי שנפטרה, כי אני חושבת שבת שאמה גידלה אותה באהבה וטיפלה בה במסירות כל חייה (גם כשהיתה חולה) ודאגה וטיפחה אותה לא מסוגלת לחשוב כך עליה... כי גם אחרי לידה עם כל הקושי (וזה ה מ ו ן קושי) בכל זאת אנחנו בריאות ולידה זה דבר טבעי, והקושי הזה עובר, אבל המחלה הארורה הזו לא עוברת, ואני כל הזמן עודדתי את אמא שלי שתנצל את התקופה שאין לה טיפולים ותיסע קצת ותהנה, אני הייתי שמחה עם היא היתה נוהגת כמו אמך (בשבילה כמובן)
 

lonki

New member
כן אני כועסת....

כן אני כועסת כי היא לקחה את המחלה שלה בצורה קשה , קרה כמה פעמים ששכנים באו לבקר אותה ובעלה עמד בדלת ולא נתן להכנס... אנשים רצו לדרוש בשלומה והיא רק מרחמת על עצמה מסתובבת בחלוק בבית ורק דואגת לאוכל שלה. אני כועסת כי בי מעולם לא טיפלו אם לטוב ואם בזמן מחלה והיום אני יודעת שזה חסר לי ופוגע בי ביחחסי עם אנשים אחרים שזקוקים לעזרתי אבל אני עובדת על זה. אמא לשי חסרה לי כי היא אמא ואמא יש רק אחת אבל חוסר ההבנה והיכולת שלי לקלוט שנשארנו 3 ילדים לבד אמנם בוגרים ועם ילדים משלנו, אבל ללא יד מכוונת ללא מענה לשאלות שלנו(אבא שלנו לא בתמונה) , סתם כדי לשאול אותה אם בשניצל שמים קודים את הפירורים או את הביצה (מאז ומתמיד השניצלים שלה היו ידועים ואפ פעם לא ניסיתי להכין), חסרות לי ארוחות השבת אצלה בבית, השיחה שלי איתה כל בוקר ושהיא שואלת מה שלום לולי (הבן שלי)... אופ שוב מתחילות הדמעות...
 

אשבל1

New member
לונקי יקרה..

אני בטוחה שאת יודעת שלכל אחד דרך התמודדות שונה, וכשמדובר באמך קשה לך לקבל זאת, אבל אני בטוחה, שחלק מהקושי שלה, כאם, הוא הילדים, ואני לא בטוחה שהיא רק ריחמה על עצמה, היא אולי רצתה לדאוג לעצמה על מנת לשפר את בריאותה, וזה כמובן גם למען ילדיה, לא מכירה אותה כמובן וזו רק עוד נקודה למחשבה... בכל מקרה, מאוד מזדהה עם דברייך על החוסר, על האין את מי לשאול... אז בקשר לשניצל, קודם הביצה ואח"כ הפירורים...
אני כל כך מכירה את התחושה הזו של הפיספוס שלא יודעת להכין את האוכל הטעים שאימי בישלה... אנחנו כאן מתי שתצטרכי, לספר, להתייעץ
 
למעלה