התבודדות
נדמה לי שכתבתי כאן כבר על הסרט "You never know", "לעולם אינך יודע" על ר' שלמה קרליבך. לעולם אינך יודע. "לעולם אינך יודע מי צדיק, מי קדוש, במקומות המשונים ביותר" (רבקה שמעון) קח את הכאב הזה. תרגיש אותו. אתה מרגיש? הכאב הזה שיושב לי עכשיו בגרון. אתה מרגיש אותו? בוא תרגיש, פה, שים את ידך. אתה יכול למשש אותו? לחוש אותו? כמו שאני חשה אותו? בגופי? הכאב הזה שיושב אצלי חזק, פה בגרון, קצת מעל החזה, עולה לגרון, וממאן לצאת.. אני רוצה לומר לך, למרות שאתה בעצם כבר יודע.. הייתי בת כזו נאמנה. כמה כעסים לא כעסתי, כמה מאבקים לא נאבקתי, כמה ביקורות לא ביקרתי, כמה עלבונות ספגתי, כמה אכזבות לא התאכזבתי, כמה ציפיות לא ציפיתי, כמה דמיונות לא דמיינתי, והכול בשבילך, למענך. ככה גדלתי, הרבה. אך אתה לא ויתרת לי, ועכשיו אתה אומר לי: לא, את הכאב הזה, את חייבת להרגיש, את הכעס הזה את חייבת לכעוס, את הביקורת הזו את חייבת להוציא, ועל העלבון הזה אל תוותרי, ומול המאבק הזה אל תשברי. ככה אני רוצה שהכי תגדלי. וזה יהיה הכי בסדר. מבטיח לך. אבל לא אמרת לי עד כמה זה יכאב, עד כמה זה ישב לי פה בגרון. שמעתי שעיקר הניסיון הוא שהדעת ניטלת מהאדם. אז הנה, אחרי כל התובנות שהתפתחו והעמיקו ועם הצמיחה וההבנה של שפתך בעולם, שפה שמורה לרואי טוב ועושי טוב.. הנה גל חדש של ניסיונות, ועמה תחושת כאב וחוסר אונים גדולה - למה דווקא ככה? ועד מתי? שוב אין בי דעת, אבי ומלכי. שוב איני מבינה את כללי המשחק. כל מה שרכשתי והבנתי הפסיק להוכיח את עצמו ולענות על השאלות העמוקות בתוכי. מה שהיה לתובנה פנימית עמוקה בתוכי הפך למילים ריקות, שאין להן עוד כוח לגאול אותי מכאבי. אולי אני בת אהובה שלך, אך האהבה הזו כואבת לי עכשיו בגרון. קח את הכאב הזה השם, אסוף אותו, רפא אותו, ורק עטוף אותי, רק נחם אותי. לעולם אף אחד לא ידע כמה הייתי צדיקה, כמה התקדשתי, כמה ניטהרתי, במקומות המשונים ביותר. רק אתה ואני יודעים. וזה כואב.
נדמה לי שכתבתי כאן כבר על הסרט "You never know", "לעולם אינך יודע" על ר' שלמה קרליבך. לעולם אינך יודע. "לעולם אינך יודע מי צדיק, מי קדוש, במקומות המשונים ביותר" (רבקה שמעון) קח את הכאב הזה. תרגיש אותו. אתה מרגיש? הכאב הזה שיושב לי עכשיו בגרון. אתה מרגיש אותו? בוא תרגיש, פה, שים את ידך. אתה יכול למשש אותו? לחוש אותו? כמו שאני חשה אותו? בגופי? הכאב הזה שיושב אצלי חזק, פה בגרון, קצת מעל החזה, עולה לגרון, וממאן לצאת.. אני רוצה לומר לך, למרות שאתה בעצם כבר יודע.. הייתי בת כזו נאמנה. כמה כעסים לא כעסתי, כמה מאבקים לא נאבקתי, כמה ביקורות לא ביקרתי, כמה עלבונות ספגתי, כמה אכזבות לא התאכזבתי, כמה ציפיות לא ציפיתי, כמה דמיונות לא דמיינתי, והכול בשבילך, למענך. ככה גדלתי, הרבה. אך אתה לא ויתרת לי, ועכשיו אתה אומר לי: לא, את הכאב הזה, את חייבת להרגיש, את הכעס הזה את חייבת לכעוס, את הביקורת הזו את חייבת להוציא, ועל העלבון הזה אל תוותרי, ומול המאבק הזה אל תשברי. ככה אני רוצה שהכי תגדלי. וזה יהיה הכי בסדר. מבטיח לך. אבל לא אמרת לי עד כמה זה יכאב, עד כמה זה ישב לי פה בגרון. שמעתי שעיקר הניסיון הוא שהדעת ניטלת מהאדם. אז הנה, אחרי כל התובנות שהתפתחו והעמיקו ועם הצמיחה וההבנה של שפתך בעולם, שפה שמורה לרואי טוב ועושי טוב.. הנה גל חדש של ניסיונות, ועמה תחושת כאב וחוסר אונים גדולה - למה דווקא ככה? ועד מתי? שוב אין בי דעת, אבי ומלכי. שוב איני מבינה את כללי המשחק. כל מה שרכשתי והבנתי הפסיק להוכיח את עצמו ולענות על השאלות העמוקות בתוכי. מה שהיה לתובנה פנימית עמוקה בתוכי הפך למילים ריקות, שאין להן עוד כוח לגאול אותי מכאבי. אולי אני בת אהובה שלך, אך האהבה הזו כואבת לי עכשיו בגרון. קח את הכאב הזה השם, אסוף אותו, רפא אותו, ורק עטוף אותי, רק נחם אותי. לעולם אף אחד לא ידע כמה הייתי צדיקה, כמה התקדשתי, כמה ניטהרתי, במקומות המשונים ביותר. רק אתה ואני יודעים. וזה כואב.