שרשור שנפתח בגרושים גרושות הביא אותי לחשוב על הנקודה הזאת. התאבדות נתפסת כמעט כטאבו, החוק אוסר אותה, כל החברה המערבית מגנה אותה, אבל בכל זאת היא לא טאבו חוצה גבולות: ההתאבדות ביפאן, בקרב האסקימואים, המוסלמים, מוות על קידוש השם.
משום מה עולים בראשי שני דברים. ציטוט של ניטשה שכתב פעם שכל אדם רגיש בילה לילות במחשבה על התאבדות. (אני בטח מצטט לא נכון) משפט שגורם לי לחשוב שהטאבו שנוצר סביב ההתאבדות נוצר בגלל שזו בעיה אמיתית וקרובה. והספר המפורסם של גיתה, יסורי ורתר הצעיר, ורתר שלא מצליח באהבתו מעדיף להתאבד ונותן טיעונים לא רעים בזכות ההתאבדות. אני מוצא עצמי מסכים עם העמדה שהצגת בשרשור, גם בעיני התאבדות של מי שיש אנשים תלויים בו נראית לי כמעשה נבזה ובריחה מאחריות.
ראשית כפי שרמזה הקלה והנחרצה, יש הרבה קתולים לא דתיים ופרוטסטנטים דתיים מאוד. מהמעט שאני יודע אצל הפרוטסטנטים הגישה פחות "מה אסור" ויותר "מה ראוי". אצל הקתולים יש יותר "מותר ואסור" והרבה רגשי אשם לכן הייתי מנחש (בטעות) שאצלם יהיו יותר התאבדויות.
הוא רמת הלכידות החברתית כך שקתוליות (וגם יהדות) הן דתות משפחתיות וקהילתיות יותר מהדת הפרוטסטנטית שמדברת על בחירה אישית ופרה-דסטינציה, כלומר האל בחר מראש בצדיקים ובחוטאים ובהתנהגותם עלי אדמות עליהם להצדיק את הבחירה הזו ולכן זו דת בודדה יותר וגם חרדתית
מי שמגיע למצב שהוא ממש שוקל התאבדות, נמצא במצוקה מאד קשה והחלק הדומיננטי שבו הוא הקושי ולא הרוע או הנבזות. מי שמגיע למצב שבו אינסטינקט המוות שלו מנצח את הרצון לחיות, כבר לא ממש בורח מאחריות אלא פשוט הרים ידיים ונכנע לקושי שלו.
הוא שהענין הזה הוא בעיקר תלוי מבנה האישיות. יותר מתלות בקושי כזה או אחר. רוב האנשים מתמודדים עם קשיים. החיים לא פיקניק. אבל רק מעטים מתאבדים. לאדם רגיל הקושי לא יגרום להתאבד כי מבנה האישיות שלו לא נוטה לכיוון הזה. לכן גם רואים שענין ההתאבדות רץ בקוים גנטיים ולא בקוים של גודל הקשיים.
לקרוא השירשור הזה. אמנם העולם הוא כדור, אבל בהקשר זה האסוציאציה לכדור היא קצת אחרת. יש אנשים שסובלים בעולם המורכב הזה, ויש מי שנהנה ממורכבויות. יאללה, שיהיה טוב.
יש מקרי גבורה של התאבדות כמו סיפור מצדה ושמשון הגיבור - תמות נפשי עם פלישתים. לגבי ההתאבדות היפנית - אין מילה אחרת בעברית להתאבדות זו אך אני בטוח שהתאבדות כפי שאנו חושבים עליה כעל בריחה מהמציאות יש לה מילה שונה ביפנית לעומת ההתאבדות של כבוד לאחר הפסד בקרכ או אי מילוי חובה - התרבות היפנית שונה לחלוטין מהמערבית ואי אפשר להשוות את סוגי ההתאבדות. אותו הדבר לגבי המחבלים המתאבדים - שונה לחלוטין מההתאבדות בעולם המערבי. לא מכיר את הסיפור עם האסקימואים - אכפת לך או למישהו אחר לפרט ?
היפנים לא מתאבדים אלא עושים חארקירי, "גיבורי" מצדה לא התאבדו אלא מתו על קידוש השם, המתאבדים המוסלמים כנ"ל...כך שאולי ההתאבדות "הפשוטה" זו הבאה מצוק העתים וממצוקת הנפש, זו שגורמת לאדם סתאם כך ביום בהיר לשים קץ לחייו כי הם בלתי נסבלים מבחינתו..זו ההתאבדות המוגדרת כסוג של טאבו. סתאם כך ללא סבה מוצדקת אין בזה הילה או תהילה.... כמו בכל טאבו כמעט יש בזה המון צביעות, ובעיקר נסיון להשתיק ולהסתיר מצבים אנושיים קיימים ולא לפתור אותם. ולבלשנים מבינכם אולי כדאי לבחון את הנושא גם מהכיוון הזה? "אבד את עצמו לדעת" מי יודע?
לאו דוקא התאבדות במובן של עמים אחרים. ההתאבדות של הסמוראי או השהיד היא בדרך כלל התצאבדותו של אדם בשיא חייו, בהקשר האסקימואי מדובר ב"הליכה אל השלג", האדם הזקן שכבר לא יכול לכלכל את עצמו יוצא אל הקור על מנת לא לשוב ולא ליפול למעמסה על משפחתו, עד כמה שאני מבין גם ביפאן זה התקיים בשעתו.
זה שהתכונתי...הסיבה להתאבדות היא זו שעושה אותה פסולה עד כדי קבורה מחוץ לגדר או שוזרת זרי תהילה עד כדי הפיכתה לנכס צאן ברזל ואבן. אגב הטאבו תמיד נוצר להגן על עצמנו מפני האיום והפחד מעצמנו ומטבענו.