התאבדות
התאבדות מחשבה על התאבדות מופיעה כאשר אדם מתייאש מן התקווה. כאשר הוא רואה את כל אופקיו חסומים, או כאשר נגרם לו תיסכול עצום והוא איננו יודע להיכן הוא יוביל את כעסו... כאשר הוא מרגיש שאף אחד לא מבין אותו. כאשר הוא מרגיש שאין לו עם מי להתחלק ברגשותיו. כאשר הוא חש בדידות תהומית, כאשר הוא מרגיש זנוח לנפשו ושלאף אחד לא באמת איכפת ממנו. זה מה שהוא מרגיש, קשה להתווכח איתו וגם לא נכון להתווכח איתו, כי כך הוא מרגיש. התאבדות יכולה לבוא כדחף משחרר, דחף להיפטר ממועקותיו הקשות, מעצבונו הפנימי, מתיסכולו הרב. אך חובה עלינו להשתטח לפני האדם המבקש להתאבד, ולהתחנן על נפשו. לחבק אותו - ולהעביר לו שאנחנו מבינים את תחושתו הקשה. להעביר לו שמה שרואים מכאן לא רואים משם. כלומר מה שהוא רואה בחושך מעומק נפשו הבוכיה , הוא לא יראה- כשיראה את העולם באור. ומובטח לו שכאשר הוא יצא מן המשבר הוא יצא מחוזק יותר, כי משבר שלא שובר אותך מחזק אותך. "ואפילו חרב מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן התקווה" אין כמו תקווה, תקווה הינה תרופת הנגד לייאוש. ישנם עדויות רבות לכך שכל עוד אנשים שמרו על התקווה, הם שרדו במצבים נוראים. לכן על התקווה צריך לשמור בכל משמר, ולעולם, לעולם לא לאבד אותה. לאדם מאמין באמת, קל יותר לעבור מצוקה קשה. מפני שאולי הוא יכול יותר לקבל את מצוקותיו כשיעור. (למרות שכאשר אני חושב על אושוויץ , נגמרים לי כל השיעורים...) מפני שאמונה מחזקת את התקווה: "קווה אל אדוני, חזק ואמץ לבך וקווה אל אדוני"... מפני שמי שמאמין, לא מרגיש כל כך בודד ותמיד יש לו את האפשרות להתפלל: "מן המיצר קראתי יה"... ואם אנשים פגעו בו והוא מרגיש דחוי (ואין זה משנה אם הרגשתו הינה מציאותית או פראנואידית), הוא יכול לומר לעצמו, כמו דוד המלך: "טוב לחסות באדוני מבטוח באדם". עד שיצא מהמשבר, ויחזור לעצמו ויאמר: "אני אמרתי בחופזי כל האדם כוזב"... ואז הוא יוכל גם לבקש: "שמחנו כימות עיניתנו, שנות ראינו רעה"... ומנסיון אישי אני יכול להעיד, שאותי שימחו כימות שעינו אותי, שנות ראיתי רעה, ומאז שאני אישית חשבתי על התאבדות עברו עלי כבר קרוב לשלשת רבעי חיים, ובשום פנים לא הייתי סולח לעצמי את מותי. (אם הייתי מודע לו לאחר מותי...) ביחוד אם זה היה כך, כפי שכתב סארטר במחזה שלו, בדלתיים סגורות: שמי שבורח מעצמו או מזולתו שעשו לו גיהנום עלי אדמות, פוגש שוב את עצמו ואת זולתו שממשיכים לעשות לו גיהנום בשמים... בתקווה ובאמונה, פרי מגדים.
התאבדות מחשבה על התאבדות מופיעה כאשר אדם מתייאש מן התקווה. כאשר הוא רואה את כל אופקיו חסומים, או כאשר נגרם לו תיסכול עצום והוא איננו יודע להיכן הוא יוביל את כעסו... כאשר הוא מרגיש שאף אחד לא מבין אותו. כאשר הוא מרגיש שאין לו עם מי להתחלק ברגשותיו. כאשר הוא חש בדידות תהומית, כאשר הוא מרגיש זנוח לנפשו ושלאף אחד לא באמת איכפת ממנו. זה מה שהוא מרגיש, קשה להתווכח איתו וגם לא נכון להתווכח איתו, כי כך הוא מרגיש. התאבדות יכולה לבוא כדחף משחרר, דחף להיפטר ממועקותיו הקשות, מעצבונו הפנימי, מתיסכולו הרב. אך חובה עלינו להשתטח לפני האדם המבקש להתאבד, ולהתחנן על נפשו. לחבק אותו - ולהעביר לו שאנחנו מבינים את תחושתו הקשה. להעביר לו שמה שרואים מכאן לא רואים משם. כלומר מה שהוא רואה בחושך מעומק נפשו הבוכיה , הוא לא יראה- כשיראה את העולם באור. ומובטח לו שכאשר הוא יצא מן המשבר הוא יצא מחוזק יותר, כי משבר שלא שובר אותך מחזק אותך. "ואפילו חרב מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן התקווה" אין כמו תקווה, תקווה הינה תרופת הנגד לייאוש. ישנם עדויות רבות לכך שכל עוד אנשים שמרו על התקווה, הם שרדו במצבים נוראים. לכן על התקווה צריך לשמור בכל משמר, ולעולם, לעולם לא לאבד אותה. לאדם מאמין באמת, קל יותר לעבור מצוקה קשה. מפני שאולי הוא יכול יותר לקבל את מצוקותיו כשיעור. (למרות שכאשר אני חושב על אושוויץ , נגמרים לי כל השיעורים...) מפני שאמונה מחזקת את התקווה: "קווה אל אדוני, חזק ואמץ לבך וקווה אל אדוני"... מפני שמי שמאמין, לא מרגיש כל כך בודד ותמיד יש לו את האפשרות להתפלל: "מן המיצר קראתי יה"... ואם אנשים פגעו בו והוא מרגיש דחוי (ואין זה משנה אם הרגשתו הינה מציאותית או פראנואידית), הוא יכול לומר לעצמו, כמו דוד המלך: "טוב לחסות באדוני מבטוח באדם". עד שיצא מהמשבר, ויחזור לעצמו ויאמר: "אני אמרתי בחופזי כל האדם כוזב"... ואז הוא יוכל גם לבקש: "שמחנו כימות עיניתנו, שנות ראינו רעה"... ומנסיון אישי אני יכול להעיד, שאותי שימחו כימות שעינו אותי, שנות ראיתי רעה, ומאז שאני אישית חשבתי על התאבדות עברו עלי כבר קרוב לשלשת רבעי חיים, ובשום פנים לא הייתי סולח לעצמי את מותי. (אם הייתי מודע לו לאחר מותי...) ביחוד אם זה היה כך, כפי שכתב סארטר במחזה שלו, בדלתיים סגורות: שמי שבורח מעצמו או מזולתו שעשו לו גיהנום עלי אדמות, פוגש שוב את עצמו ואת זולתו שממשיכים לעשות לו גיהנום בשמים... בתקווה ובאמונה, פרי מגדים.