התאבדות
מחשבה על התאבדות מופיעה כאשר אדם מתייאש מן התקווה.
כאשר הוא רואה את כל אופקיו חסומים,
או כאשר נגרם לו תיסכול עצום
והוא איננו יודע להיכן הוא יוביל את כעסו...
כאשר הוא מרגיש שאף אחד לא מבין אותו.
כאשר הוא מרגיש שאין לו עם מי להתחלק ברגשותיו.
כאשר הוא חש בדידות תהומית,
כאשר הוא מרגיש זנוח לנפשו ושלאף אחד
לא באמת איכפת ממנו.
זה מה שהוא מרגיש,
קשה להתווכח איתו וגם לא נכון להתווכח איתו,
כי כך הוא מרגיש.
התאבדות יכולה לבוא כדחף משחרר,
דחף להיפטר ממועקותיו הקשות,
מעצבונו הפנימי,
מתיסכולו הרב.
אך חובה עלינו להשתטח לפני האדם המבקש להתאבד,
ולהתחנן על נפשו.
לחבק אותו -
ולהעביר לו שאנחנו מבינים את תחושתו הקשה.
להעביר לו שמה שרואים מכאן לא רואים משם.
ומה שהוא רואה עכשיו בחושך,
מעומק נפשו הבוכייה, יראה אחרת
כשיראה את העולם באור.
ומובטח לו שכאשר הוא יצא מן המשבר
הוא יצא מחוזק יותר,
כי משבר שלא שובר אותך מחזק אותך.
"ואפילו חרב מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש
מן התקווה"
אין כמו תקווה,
תקווה הינה תרופת הנגד
לייאוש.
ישנם עדויות רבות לכך
שכל עוד אנשים שמרו על התקווה,
הם שרדו במצבים נוראים.
לכן על התקווה צריך לשמור בכל משמר,
ולעולם, לעולם
לא לאבד אותה.
לאדם במצוקה, יהיה קל יותר לעבור את המצוקה
אם יהיה מסוגל לקבל את מצוקתו כשיעור.
(למרות שכאשר אני חושב על אושוויץ , נגמרים לי
כל השיעורים...)
אדם מאמין נוטה יותר לצאת ממצוקתו (למרות
שפגשתי חולים שהצהירו בפניי על אמונתם
ובד בבד הרגישו דפוקים, כאילו אלוהים בגד בהם...) מפני שאמונה מחזקת את
האמונה מחזקת את התקווה:
"קווה אל אדוני, חזק ואמץ לבך וקווה אל אדוני"...
תפילה מעומק הלב ("מן המיצר קראתי יה"...) -
משחררת מתח, מפיגה דאגה.
המתפלל מרגיש פחות בודד במצוקתו.
אם אנשים פגעו באדם
והוא מרגיש דחוי או רדוף
(אין זה משנה אם הרגשתו הינה מציאותית
או פראנואידית), הוא יכול לומר לעצמו, כמו שאמר
דוד המלך, במצב דומה:
"טוב לחסות באדוני מבטוח באדם".
כשיצא מהמשבר, יחזור ויאמר לעצמו:
"אני אמרתי בחופזי כל האדם כוזב"
כשיצא מהמשבר, יבקש:
"שמחנו כימות עיניתנו, שנות ראינו רעה".
מניסיון אישי אני יכול להעיד,
שאותי שימחו כימות שעינו אותי, שנות ראיתי רעה,
ומאז שאני אישית חשבתי על התאבדות עברו עלי
כבר קרוב לשלשת רבעי חיים,
בשום פנים לא הייתי סולח לעצמי את מותי,
(אם הייתי מודע לו לאחר מותי...)
מי שחושב לברוח מקונפליקטים פנימיים שהוא
לא יכול לחיות איתם,
כמו מי שחושב לברוח מאנשים שממררים לו
את החיים –
מי שחושב לברוח מעצמו או מזולתו
בדרך של לקיחת חייו ע"י התאבדות -
שיחשוב שאת החיים עם עצמו ועם זולתו,
חיים שנדמו לו כגיהינום עלי אדמות -
הוא יפגוש שנית, אחרי התאבדותו,
בגיהינום שבשמים.
הגיהינום הדמיוני שבתוכו המתאבד ישוב ויפגוש
את עצמו ואת זולתו מזכיר את הגיהינום
מהמחזה של סארטר: "בדלתיים סגורות".
במחזה, שלשה אנשים שהגיעו לגיהינום, הובאו
לדירת חדר ועכשיו הם מצפים שיבואו לענות אותם -
אולם איש אינו מגיע. בינתיים הם פותחים בשיחה.
השיחה גולשת לחיטוט הדדי, המתח ביניהם עולה
והיחסים הולכים ומחמירים.
ככל שחולף הזמן הולך ומתברר שההבדלים
האישיותיים והערכיים ביניהם הופכים את שהייתם
המשותפת לבלתי נסבלת.
המפגש הכפוי של כל אחד מהם עם עצמו ועם זולתו
הופך לגיהינום נצחי עבורם.
כמו שאומר האדם שנידקר בסכין תוך כדי מריבה:
אנחנו כאן כבר אחרי המוות, זה הגיהינום, שכחתם?
והוא ממשיך ללכת ולצחוק
עם הסכין הנעוצה בלבו...
ההבדל בין הגיהינום של מטה
ובין הגיהינום של מעלה,
שבגיהינום של מטה יש תקווה לשינוי
בעוד שבגיהינום של מעלה אין תקווה לשינוי.
כל עוד האדם חי - יש לו תקווה,
מת – אבדה תקוותו.
שלכם,
פרי מגדים
מחשבה על התאבדות מופיעה כאשר אדם מתייאש מן התקווה.
כאשר הוא רואה את כל אופקיו חסומים,
או כאשר נגרם לו תיסכול עצום
והוא איננו יודע להיכן הוא יוביל את כעסו...
כאשר הוא מרגיש שאף אחד לא מבין אותו.
כאשר הוא מרגיש שאין לו עם מי להתחלק ברגשותיו.
כאשר הוא חש בדידות תהומית,
כאשר הוא מרגיש זנוח לנפשו ושלאף אחד
לא באמת איכפת ממנו.
זה מה שהוא מרגיש,
קשה להתווכח איתו וגם לא נכון להתווכח איתו,
כי כך הוא מרגיש.
התאבדות יכולה לבוא כדחף משחרר,
דחף להיפטר ממועקותיו הקשות,
מעצבונו הפנימי,
מתיסכולו הרב.
אך חובה עלינו להשתטח לפני האדם המבקש להתאבד,
ולהתחנן על נפשו.
לחבק אותו -
ולהעביר לו שאנחנו מבינים את תחושתו הקשה.
להעביר לו שמה שרואים מכאן לא רואים משם.
ומה שהוא רואה עכשיו בחושך,
מעומק נפשו הבוכייה, יראה אחרת
כשיראה את העולם באור.
ומובטח לו שכאשר הוא יצא מן המשבר
הוא יצא מחוזק יותר,
כי משבר שלא שובר אותך מחזק אותך.
"ואפילו חרב מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש
מן התקווה"
אין כמו תקווה,
תקווה הינה תרופת הנגד
לייאוש.
ישנם עדויות רבות לכך
שכל עוד אנשים שמרו על התקווה,
הם שרדו במצבים נוראים.
לכן על התקווה צריך לשמור בכל משמר,
ולעולם, לעולם
לא לאבד אותה.
לאדם במצוקה, יהיה קל יותר לעבור את המצוקה
אם יהיה מסוגל לקבל את מצוקתו כשיעור.
(למרות שכאשר אני חושב על אושוויץ , נגמרים לי
כל השיעורים...)
אדם מאמין נוטה יותר לצאת ממצוקתו (למרות
שפגשתי חולים שהצהירו בפניי על אמונתם
ובד בבד הרגישו דפוקים, כאילו אלוהים בגד בהם...) מפני שאמונה מחזקת את
האמונה מחזקת את התקווה:
"קווה אל אדוני, חזק ואמץ לבך וקווה אל אדוני"...
תפילה מעומק הלב ("מן המיצר קראתי יה"...) -
משחררת מתח, מפיגה דאגה.
המתפלל מרגיש פחות בודד במצוקתו.
אם אנשים פגעו באדם
והוא מרגיש דחוי או רדוף
(אין זה משנה אם הרגשתו הינה מציאותית
או פראנואידית), הוא יכול לומר לעצמו, כמו שאמר
דוד המלך, במצב דומה:
"טוב לחסות באדוני מבטוח באדם".
כשיצא מהמשבר, יחזור ויאמר לעצמו:
"אני אמרתי בחופזי כל האדם כוזב"
כשיצא מהמשבר, יבקש:
"שמחנו כימות עיניתנו, שנות ראינו רעה".
מניסיון אישי אני יכול להעיד,
שאותי שימחו כימות שעינו אותי, שנות ראיתי רעה,
ומאז שאני אישית חשבתי על התאבדות עברו עלי
כבר קרוב לשלשת רבעי חיים,
בשום פנים לא הייתי סולח לעצמי את מותי,
(אם הייתי מודע לו לאחר מותי...)
מי שחושב לברוח מקונפליקטים פנימיים שהוא
לא יכול לחיות איתם,
כמו מי שחושב לברוח מאנשים שממררים לו
את החיים –
מי שחושב לברוח מעצמו או מזולתו
בדרך של לקיחת חייו ע"י התאבדות -
שיחשוב שאת החיים עם עצמו ועם זולתו,
חיים שנדמו לו כגיהינום עלי אדמות -
הוא יפגוש שנית, אחרי התאבדותו,
בגיהינום שבשמים.
הגיהינום הדמיוני שבתוכו המתאבד ישוב ויפגוש
את עצמו ואת זולתו מזכיר את הגיהינום
מהמחזה של סארטר: "בדלתיים סגורות".
במחזה, שלשה אנשים שהגיעו לגיהינום, הובאו
לדירת חדר ועכשיו הם מצפים שיבואו לענות אותם -
אולם איש אינו מגיע. בינתיים הם פותחים בשיחה.
השיחה גולשת לחיטוט הדדי, המתח ביניהם עולה
והיחסים הולכים ומחמירים.
ככל שחולף הזמן הולך ומתברר שההבדלים
האישיותיים והערכיים ביניהם הופכים את שהייתם
המשותפת לבלתי נסבלת.
המפגש הכפוי של כל אחד מהם עם עצמו ועם זולתו
הופך לגיהינום נצחי עבורם.
כמו שאומר האדם שנידקר בסכין תוך כדי מריבה:
אנחנו כאן כבר אחרי המוות, זה הגיהינום, שכחתם?
והוא ממשיך ללכת ולצחוק
עם הסכין הנעוצה בלבו...
ההבדל בין הגיהינום של מטה
ובין הגיהינום של מעלה,
שבגיהינום של מטה יש תקווה לשינוי
בעוד שבגיהינום של מעלה אין תקווה לשינוי.
כל עוד האדם חי - יש לו תקווה,
מת – אבדה תקוותו.
שלכם,
פרי מגדים
