....
<טוב אני די סמויה כאן, אבל מפאת ניסיון אישי עם הנושא, החלטתי להגיב> אחת החברות הכי טובות שלי התאבדה לפני קצת יותר משנה, והיא בת 19. בהתחלה לא מעכלים את זה. היה לי קשה מאוד להבין שהיא לא תחזור. מאוד קשה להבין שבנאדם שהכרת כמעט כל חייך, לא יחזור. אחרי זה התחלנו לחשוב, אני והחברים, וודאי גם המשפחה, מה אפשר היה לעשות, איך ניתן היה למנוע... אני מאמינה שאפשר היה למנוע את המוות המיותר הזה. אבל אחרי שחשבתי על כל ההתנהגות שלה לפני המוות, במיוחד בחודשים שקדמו לו, אני לא יכולה לומר שלא היו נורות אזהרה. אבל היא...היא לא רצתה לספר, היא לא רצתה שאנשים ידעו שמשהו לא בסדר. ואני ניסיתי לדבר איתה...ניסיתי לדבב...אבל כשבנאדם נופל כל כך למטה, כשהוא נאבק עם השדים של עצמו, לא תמיד אפשר לעזור...אעיז ואומר, שאם הוא נאבק עם השדים הכי אפלים של עצמו, כמו שהיא נאבקה, כמעט ואף פעם אי אפשר לעזור. היא לא שתפה. היא לא ספרה. אם בהתחלה כעסתי, וחשבתי על אגואיסטיות, איך בכלל אפשר לכעוס? ברור לי היום, שהיא הייתה כל כך מעורערת בנפשה, שלא ראתה דרך אחרת... איך בכלל אפשר היה לתאר שבחורה, שכל כך אהבה את החיים, תבחר במוות? אז אפשר לכעוס ולחשוב על אגואיסיטיות. אבל הכעס רק מנע ממני לזכור אותה באהבה...וזה רק מה שהרחיק אותי מהזיכרון שלה...כי חוץ מזיכרונות לא נשאר לי דבר. ואלה הם החיים. לעולם לא חשבתי שהיא תמות בגיל 19, אבל כעת, לאחר שזה קרה, כל מה שניתן לי הוא לאהוב אותה...כי כעס מפריד אותי מהזיכרון שלה, ועוד יותר חשוב..מפריד אותי מאלוהים.. כי אחרי הכל, אני מאמינה שכל אדם צריך שיתפללו על נשמתו אחרי שהוא נותן את נשמתו לבורא..ואני מאמינה שהתפילות שלי עזרו לה..