השף חלק 3
...כוס יין נושקת שוב לשפתיה, היא לוגמת, נהנית מטעמיה, מגלגלת על לשונה, בוהה בנקודה רחוקה ...בכל זאת מבטיהם נפגשים.
מבט עיניו חודר, מתריס, משועשע? היא יודעת שגם הוא כבר חיבר וקישר, ורטט קל עובר בגבה.
מה תספר לאחיינית על החבר החדש והמתוק שלה? שהוא פלרטטן? שתיזהר? שתברח לפני שתתאהב? או שלא תגיד כלום, זה בטח יתאדה באותה מהירות שהתחיל...? מה בעצם היא יודעת? תכלס, לא קרה שום דבר.....
הראש כבר חורק,
היין,
העייפות.
היא מחליטה שהערב הגיע לסיומו.
מחר עוד יום עבודה, שולפת שטר של 100, מניחה על השולחן, נפרדת מהחבורה הצוהלת המתגודדת, ואוספת את חפציה.
׳סליחה, איפה כאן השירותים?׳ שואלת איזו מלצרית חמודה.
׳תרדי למטה, לכי שמאלה עד הסוף אחרי המחסנים, בטח הדלת פתוחה׳.
יורדת למטה במדרגות, חושבת לעצמה שעוד תצטרך לחזור לחבורה להיפרד מהאחיינית, המסדרון חשוך, תחושה לא נעימה במורד הגב.
נכנסת לשירותים, משתינה, כמעט בעמידה, סוגרת את הריץ רץ, מתארגנת, מזדרזת להסתלק, יוצאת.
פותחת את הדלת.
הוא עומד מולה.
מחכה.
׳לא יצא לנו להכיר רשמית׳ אמר
׳רשמית? פתאום נהיית רשמי?׳ שאלה בזלזול.
׳טרם הצגתי את עצמי, נעים מאד, אני רונן׳ אמר והושיט את ידו.
מרוב מבוכה לא ידעה איך לנהוג.
׳רוקד בכל החתונות, הא?׳ אמרה בהתרסה, מבלי להושיט את ידה.
הוא חייך.
חיוך כובש, אין מה לומר. כל החן שלו יוצא החוצה עם החיוך.
צמרמורת קלה חולפת בגבה, היא מרגישה עקצוצים בידיים.
מבטה ממוקד בגומה הקטנה בלחי שנוצרת כשהלחי מתעקלת עם החיוך.
׳תראי, כזה אני, כשאני רואה אשה יפה, בשלה, שיודעת על החיים דבר או שניים, ובמקום להסתובב עם כל הנוצות פרושות כמניפה, יש לה מבט עצוב בעיניים, קשה לי להישאר אדיש.....׳
עיניה מצטמצמות, המבט הציני משחיז את סכיניו, ׳פסיכולוגיה בגרוש׳ היא עונה בסרקסטיות, אך הוא ממשיך:
׳אני מודה, אני עומד מאחורי המילים שלי, אני מרגיש שאני מכיר אותך, כל צילום שלך הזיז אצלי משהו בלב, ואני נמשך.
אלייך. כן?
יש לי חולשה.
אלייך׳.
נשענת בגבה על הקיר, מתבוננת בו,
נטועה במקומה.
לא נבוכה, לא מחייכת.
מהורהרת.
לרגע ניתק חוט המחשבה, ונזכרה בשורה מאיזה שיר ששלפה מהבוידעם....השיר ׳נוצות׳ מתנגן לה בראש מבלי שתוכל לעשות כלום...
She feels like,
A stranger has come in the night,
And stolen her life,
And left her with this....
And boughs break on ebony toothaches;
She's just a flask trapped inside a fall....
שתיקה.
החיוך שלו התחלף במבוכה, החל מפשפש בכיסיו אחרי עיסוק, או, הנה החפיסה...
לוקח סיגריה, מושיט אחת לה,
׳רוצה?׳
והמצית כבר נשלף כשהוא רוכן לעברה.
מנצל את הרגע ומצמיד את שפתיו לשלה, בהחלטיות מפתיעה.
היא מנסה להתחמק.
אך הוא לכד אותה בשפתיו, לשונו נדחפת אל פיה, פנימה, בתחילה מהססת, אך חיש מהר פולשת, מגששת אחר לשונה ומעוררת אותה.
היא מרגישה איך כוח השיפוט שלה מתחיל להיטשטש ככל שהלשון שלו מעמיקה פנימה אל תוך גרונה, מתלפפת עם הלשון שלה, מתגוששות בחלל הפיות הפעורים.
יודע לנשק הילדון.... עוברת לה המחשבה בראש, ומיד מקיצה אותה ממצב הצבירה הנוזלי בו שקעה.
אוגרת את כוחה בשארית ההכרה שיש בה, והודפת אותו לאחור, קצת בכוח.
הוא נהדף לאחור אך לא מרפה, ידיו תופסות בה במותניה ומנסות להצמיד אותה לאגנו, שבליטה מקשיחה בברור בו, מתחת לבגדיו.
היא כבר כועסת, לכודה, הוא מפעיל כוח...
מסננת מבין שפתיה ׳תוריד ממני את הידיים׳ בקול קר ומקפיא.
הוא משחרר את אחיזתו בה, ונסוג כצעד לאחור.
׳למה את כל כך קשה איתי?׳ שואל, ספק מתחנן.
׳אתה לא מרפה, הא? אתה ילד, לא בסקלה שלי, לך תשחק עם חברה שלך, לא כך?׳ היא עונה ביובש, מיישרת את בגדיה, ומתחילה להתרחק.
הוא נותר נטוע במקומו, וקורא אחריה ׳את סתם פחדנית!׳
וקולו חוזר אליה כהד מקירות הפרוזדור.
ממשיכה
ללכת,
מהדקת את הז׳קט.
צועדת משם הכי מהר ורחוק שאפשר,
מהאחיינית תיפרד כבר בהזדמנות...
רק להתרחק,
רק לא להפנות מבט,
צינת הלילה מקבלת אותה לחיקה,
מקררת,
מרגיעה,
מכבה את האש
שהתחילה לבעור בתוכה.
...כוס יין נושקת שוב לשפתיה, היא לוגמת, נהנית מטעמיה, מגלגלת על לשונה, בוהה בנקודה רחוקה ...בכל זאת מבטיהם נפגשים.
מבט עיניו חודר, מתריס, משועשע? היא יודעת שגם הוא כבר חיבר וקישר, ורטט קל עובר בגבה.
מה תספר לאחיינית על החבר החדש והמתוק שלה? שהוא פלרטטן? שתיזהר? שתברח לפני שתתאהב? או שלא תגיד כלום, זה בטח יתאדה באותה מהירות שהתחיל...? מה בעצם היא יודעת? תכלס, לא קרה שום דבר.....
הראש כבר חורק,
היין,
העייפות.
היא מחליטה שהערב הגיע לסיומו.
מחר עוד יום עבודה, שולפת שטר של 100, מניחה על השולחן, נפרדת מהחבורה הצוהלת המתגודדת, ואוספת את חפציה.
׳סליחה, איפה כאן השירותים?׳ שואלת איזו מלצרית חמודה.
׳תרדי למטה, לכי שמאלה עד הסוף אחרי המחסנים, בטח הדלת פתוחה׳.
יורדת למטה במדרגות, חושבת לעצמה שעוד תצטרך לחזור לחבורה להיפרד מהאחיינית, המסדרון חשוך, תחושה לא נעימה במורד הגב.
נכנסת לשירותים, משתינה, כמעט בעמידה, סוגרת את הריץ רץ, מתארגנת, מזדרזת להסתלק, יוצאת.
פותחת את הדלת.
הוא עומד מולה.
מחכה.
׳לא יצא לנו להכיר רשמית׳ אמר
׳רשמית? פתאום נהיית רשמי?׳ שאלה בזלזול.
׳טרם הצגתי את עצמי, נעים מאד, אני רונן׳ אמר והושיט את ידו.
מרוב מבוכה לא ידעה איך לנהוג.
׳רוקד בכל החתונות, הא?׳ אמרה בהתרסה, מבלי להושיט את ידה.
הוא חייך.
חיוך כובש, אין מה לומר. כל החן שלו יוצא החוצה עם החיוך.
צמרמורת קלה חולפת בגבה, היא מרגישה עקצוצים בידיים.
מבטה ממוקד בגומה הקטנה בלחי שנוצרת כשהלחי מתעקלת עם החיוך.
׳תראי, כזה אני, כשאני רואה אשה יפה, בשלה, שיודעת על החיים דבר או שניים, ובמקום להסתובב עם כל הנוצות פרושות כמניפה, יש לה מבט עצוב בעיניים, קשה לי להישאר אדיש.....׳
עיניה מצטמצמות, המבט הציני משחיז את סכיניו, ׳פסיכולוגיה בגרוש׳ היא עונה בסרקסטיות, אך הוא ממשיך:
׳אני מודה, אני עומד מאחורי המילים שלי, אני מרגיש שאני מכיר אותך, כל צילום שלך הזיז אצלי משהו בלב, ואני נמשך.
אלייך. כן?
יש לי חולשה.
אלייך׳.
נשענת בגבה על הקיר, מתבוננת בו,
נטועה במקומה.
לא נבוכה, לא מחייכת.
מהורהרת.
לרגע ניתק חוט המחשבה, ונזכרה בשורה מאיזה שיר ששלפה מהבוידעם....השיר ׳נוצות׳ מתנגן לה בראש מבלי שתוכל לעשות כלום...
She feels like,
A stranger has come in the night,
And stolen her life,
And left her with this....
And boughs break on ebony toothaches;
She's just a flask trapped inside a fall....
שתיקה.
החיוך שלו התחלף במבוכה, החל מפשפש בכיסיו אחרי עיסוק, או, הנה החפיסה...
לוקח סיגריה, מושיט אחת לה,
׳רוצה?׳
והמצית כבר נשלף כשהוא רוכן לעברה.
מנצל את הרגע ומצמיד את שפתיו לשלה, בהחלטיות מפתיעה.
היא מנסה להתחמק.
אך הוא לכד אותה בשפתיו, לשונו נדחפת אל פיה, פנימה, בתחילה מהססת, אך חיש מהר פולשת, מגששת אחר לשונה ומעוררת אותה.
היא מרגישה איך כוח השיפוט שלה מתחיל להיטשטש ככל שהלשון שלו מעמיקה פנימה אל תוך גרונה, מתלפפת עם הלשון שלה, מתגוששות בחלל הפיות הפעורים.
יודע לנשק הילדון.... עוברת לה המחשבה בראש, ומיד מקיצה אותה ממצב הצבירה הנוזלי בו שקעה.
אוגרת את כוחה בשארית ההכרה שיש בה, והודפת אותו לאחור, קצת בכוח.
הוא נהדף לאחור אך לא מרפה, ידיו תופסות בה במותניה ומנסות להצמיד אותה לאגנו, שבליטה מקשיחה בברור בו, מתחת לבגדיו.
היא כבר כועסת, לכודה, הוא מפעיל כוח...
מסננת מבין שפתיה ׳תוריד ממני את הידיים׳ בקול קר ומקפיא.
הוא משחרר את אחיזתו בה, ונסוג כצעד לאחור.
׳למה את כל כך קשה איתי?׳ שואל, ספק מתחנן.
׳אתה לא מרפה, הא? אתה ילד, לא בסקלה שלי, לך תשחק עם חברה שלך, לא כך?׳ היא עונה ביובש, מיישרת את בגדיה, ומתחילה להתרחק.
הוא נותר נטוע במקומו, וקורא אחריה ׳את סתם פחדנית!׳
וקולו חוזר אליה כהד מקירות הפרוזדור.
ממשיכה
ללכת,
מהדקת את הז׳קט.
צועדת משם הכי מהר ורחוק שאפשר,
מהאחיינית תיפרד כבר בהזדמנות...
רק להתרחק,
רק לא להפנות מבט,
צינת הלילה מקבלת אותה לחיקה,
מקררת,
מרגיעה,
מכבה את האש
שהתחילה לבעור בתוכה.
