go ask alice
New member
השעות האלה...
כמה שאני מזכירה לעצמי שהחיים האלה מורכבים מתקופות, יש דבר אחד ששמתי אליו לב רק בימים האחרונים... בתקופת התיכון הייתי מאוהבת בשעות האלה, בשעות הלילה והבוקר המוקדמות. היה משהו רענן וטהור באוויר, מעורר השראה, וכיום בגלל חוסר תעסוקה, אני ערה בשעות האלה מברירת מחדל, כי אני יודעת שזה יעשה לי רע אם אהיה ערה בבוקר ולא אעשה כלום, והיום יעבור גם לאט יותר... בנוסף, אני כבר לא כותבת כמו שהייתי עושה בתיכון שזאת אולי הסיבה העיקרית שאני פחות מבחינה בקסם של השעות האלה, אני מתחילה להיות מרירה אליהן במקום להשקות אותם כמו עציצים גוססים. אני מניחה שמה שרציתי לומר זה שאני מתגעגעת. אין פה שום דבר מיוחד באמת. ואני מצטערת אם גנבתי פוסט למטרה אגואיסטית, אבל אני פשוט מתגעגעת לכתוב, אני מתגעגעת להרגשה שלא הרגשתי כבר יותר משנה וחצי, ואני מנסה לייצר את אותה הרגשה ע"י עשייה של דברים אחרים אבל זה פשוט לא יוצא. אין לי את הרגשת הריחוף הזאת אחר סשן של 6 שעות...אני מרגישה שאני סוחבת על הגב מעמסה, שמילא אין לי את הכלים להתמודד איתם בחיים האמיתיים אבל הכתיבה נתנה לי יכולת לנוח, לעצור, לשתות משהו קר ולהמשיך ללכת. טוב. אני מקווה שתקופות אחרות (הלוואי וקרובות אליי) יחזירו לי את הטיפוח בשעות האלה כי זה באמת לא פייר גם עבורן
ושוב, סליחה אם מישהו מוצא את הפוסט חסר תכלית, הייתי חייבת להתנער, אני מקווה שזה בסדר לעשות את זה כאן...
כמה שאני מזכירה לעצמי שהחיים האלה מורכבים מתקופות, יש דבר אחד ששמתי אליו לב רק בימים האחרונים... בתקופת התיכון הייתי מאוהבת בשעות האלה, בשעות הלילה והבוקר המוקדמות. היה משהו רענן וטהור באוויר, מעורר השראה, וכיום בגלל חוסר תעסוקה, אני ערה בשעות האלה מברירת מחדל, כי אני יודעת שזה יעשה לי רע אם אהיה ערה בבוקר ולא אעשה כלום, והיום יעבור גם לאט יותר... בנוסף, אני כבר לא כותבת כמו שהייתי עושה בתיכון שזאת אולי הסיבה העיקרית שאני פחות מבחינה בקסם של השעות האלה, אני מתחילה להיות מרירה אליהן במקום להשקות אותם כמו עציצים גוססים. אני מניחה שמה שרציתי לומר זה שאני מתגעגעת. אין פה שום דבר מיוחד באמת. ואני מצטערת אם גנבתי פוסט למטרה אגואיסטית, אבל אני פשוט מתגעגעת לכתוב, אני מתגעגעת להרגשה שלא הרגשתי כבר יותר משנה וחצי, ואני מנסה לייצר את אותה הרגשה ע"י עשייה של דברים אחרים אבל זה פשוט לא יוצא. אין לי את הרגשת הריחוף הזאת אחר סשן של 6 שעות...אני מרגישה שאני סוחבת על הגב מעמסה, שמילא אין לי את הכלים להתמודד איתם בחיים האמיתיים אבל הכתיבה נתנה לי יכולת לנוח, לעצור, לשתות משהו קר ולהמשיך ללכת. טוב. אני מקווה שתקופות אחרות (הלוואי וקרובות אליי) יחזירו לי את הטיפוח בשעות האלה כי זה באמת לא פייר גם עבורן