חזרתי פתאום, הנה אני בבית...
חוויות א"מ ואשתו הי"ו במחלקת נשים אז היום חזרנו מבית החולים, הרופאים הרגיעו את ההיסטריה שלהם, אנחנו מנוג'סים ועייפים כדבעי (ואפילו הרבה יותר מדבעי) והכל בסדר. הלידה תהיה כנראה במועדהּ, אלא אם הילדה תחליט שהיא רוצה לצאת מוקדם יותר - אנחנו לא הורים לוחצים: רוצה? שתצא.
שלושה ימים עייפים חלפו להם בטיסה, מאז אותה בדיקה שגרתית ביום שלישי, לילה ארוך מאוד שבסופו נסיעה הזויה מבאר-שבע דרומה בשתיים לפנות בוקר, וחזרה כעבור ארבע שעות אל בית החולים, ועוד חוויות כאלה... ניקרתי כמו מטורף על המיטה והסתכלתי על האחיות שנכנסו מדי פעם לקחת לחץ-דם וכו' בעיניים מזוגגות, שלא נראו כך מאז ההרצאות המשמימות ביום העיון על ליבוביץ'...
שהות במחלקת נשים - וכמובן, שהות בבית חולים בכלל - היא חוויה לא פשוטה. מחלקת נשים היא גם מחלקה מאוד רגשית, ולא בגלל מין המטופלות (כאילו נשים הן רגשניות), אלא בגלל הסיטואציות המזדמנות - חלקן קשות מאוד. אז כשכואב לך עצמך זה דבר אחד: אתה בוכה, גונח, נאנח... אבל היו לנו שם סיטואציות קשות של איבוד העובר, או מישהי שהחליטו שהיא הולכת לגרידה (המשמעות למעשה זהה בשני המקרים) וכיוצא-באלה, שגררו צרחות ובכי קורעי-לב. מחלקה עם הרבה מתח באוויר, נכון - יש גם אקשן ואקשן חיובי באזור היולדות, אני חושב שזו אחת הסיבות שרופאים ואחריות לפעמים מעדיפים לעבוד באזור הזה של ביה"ח, שיש בו כל-כך הרבה אופטימיות והבאת-חיים לעולם, אבל במחלקת נשים רואים (בעיקר שומעים) שלא הכל ורוד. מחר אני חוזר ללמד, אחרי שנעדרתי במשך יומיים והעולם - כפי שזה תמיד מפתיע אותנו מחדש - לא התמוטט. לילה טוב לכל הציבור, אנא זכרו להזיז את מחוגי השעון לכיוון כלשהו ובלבד שלא יישארו כפי שהיו.
חוויות א"מ ואשתו הי"ו במחלקת נשים אז היום חזרנו מבית החולים, הרופאים הרגיעו את ההיסטריה שלהם, אנחנו מנוג'סים ועייפים כדבעי (ואפילו הרבה יותר מדבעי) והכל בסדר. הלידה תהיה כנראה במועדהּ, אלא אם הילדה תחליט שהיא רוצה לצאת מוקדם יותר - אנחנו לא הורים לוחצים: רוצה? שתצא.
