הנה קצת יותר
זה תהליך שנמשך שנים. במבט לאחור, הזרעים של הסוף היו כבר מההתחלה. גם חוסר אמון בסיסי, וגם ראיה שונה של החיים המשותפים. לקח לי 10 שנים להבין את העניין הראשון (חוסר האמון). עוד כמעט 4 להבין את השני (ראיית החיים המשותפים) - שהוא הרבה יותר קריטי ופחות ניתן לתיקון (ואני לא אכנס לפרטים כאן - זה נושא לדיון אחר בזמן אחר - אולי ליום כיפור?) כל השנים ויתרתי על ההשקפה שלי בנושא אופי החיים המשותפים ומטרתם והשלמתי עם ההשקפה שלה, וזאת בעיקר בגלל שלא הייתי ממש מודע לעניין. כלומר, הרגשתי שמשהו לא בסדר, אבל לא ממש הבנתי מה. להבנה השלמה הגעתי רק כחצי שנה אחרי הפירוק הסופי של החיים המשותפים. איך עושים את מעשית? אחרי שהודעתי שהגעתי לסוף הדרך (סוף יוני 2001) עשינו עוד נסיון הצלה נואש אחרון, שלא הואיל דבר, רק החמיר את היחסים עוד קצת. בסופו של דבר היא גם הגיעה למסקנה שעלינו להפרד.בינואר 2002 עברנו למגורים באותה דירה בחדרים נפרדים למשך עוד חדשיים, ובינתיים מצאתי דירה אחרת בסביבה, סיכמנו ביננו חלק מהעניינים הכספיים ואת רוב מה שקשור בעניין גידול הילדים, אחי בא והעברנו את הדברים שלי לדירה החדשה, וזהו. המחיר ששילמתי הוא משולש: כספי (אבל זה באמת החלק הזניח בעניין), ההלם של הילדים ואבדן רוב החברים (שכן רובם היו חברים שהיא הביאה עימה - החברים הישנים שלי נותקו במשך השנים). מצד שני - קיבלתי את חיי בחזרה, הקשר שלי עם ילדיי התחזק וכן גדלה היכולת שלי להשפיע על חינוכם וגידולם (וגם כעת הם מרגישים הרבה יותר טוב כשאמא ואבא לא רבים זה עם זו וזו עם זה כל הזמן), והחברים - טוב, רובם כנראה אף פעם לא היו חברים שלי. ועכשיו אני יכול למצוא חברים חדשים שמתאימים לי.
