כוחנו באחדותנו
New member
השמאל העיוור
הוגי שמאל רבים אינם מסתפקים בעקירת גוש קטיף. הם מבקשים, באותה הזדמנות חגיגית, לחסל את נפשה של תנועת ההתנחלות, לא רק את גופה. מאמרים רבים מוקדשים להוקעת התנהלותה ההיסטורית של התנועה ולגיחוך משנתה, בעיקר כדי להעניק חזות מוסרית לעוון העקירה. בין השאר מוצאת מנרתיקה הטענה המשומשת, כאילו המתנחלים התמקדו כל השנים בעשייה התנחלותית, והפנו עורף למצוקותיו הלא ביטחוניות של העם היושב בציון. רוביק רוזנטל, למשל, בעקבות הביטאון "ארץ אחרת", כתב כאן שלשום, כי הגיעה עת הציונים הדתיים להודות, שתנועתם "הפרה את האיזון ביחסה אל המרכיבים השונים של חיי הציבור בישראל, וכבר קרוב ל-40 שנה הם מכוונים את עצמם ואת בניהם, את השיח שלהם ואת האנרגיה שלהם לנושא אחד ויחיד: ההתנחלות". כסניגור ותיק של תנועת ההתנחלות, עייפתי מלהתווכח עם הטיעון הקנטרני והמתנשא הזה. נמאס לי לנסות לשכנע את הציבור המוסת, שרק אחוזים מעטים מאונו וממרצו של המתנחל המצוי מושקעים בכיבוש השממה, ואילו שאר האנרגיות שלו מנוקזות לאותם אתגרים שמעסיקים פטריוט ממוצע מצדו המערבי של הקו הירוק. הפעם לא אטרח להציג כאן קבלות, שיוכיחו כי היקף התרומות של תושבי עפרה או קדומים למועצת יש"ע ולמאחזים הבלתי החוקיים קטן בהרבה מתרומותיהם לעניים ולחלכאים. על אילו בריקדות עליתם? לשם שינוי, אעשה לעצמי חיים קלים ואשיב באותה טענה עצמה לחיקם של רוזנטל ועמיתיו לדעה: ואתם, האם ב-40 השנים האחרונות עסקתם בסוגיות אחרות מלבד סוגיית החזרת השטחים? על אילו בריקדות עליתם בדורותיים האחרונים זולת בריקדות השלום והקפאת ההתנחלויות? כל מי שחי פה מאז הרבע האחרון של המאה שעברה יודע שלא היו בריקדות כאלו. את השמאל החילוני, על כל גווניו ודובריו, העסיק בתקופה ארוכה זו כמעט אך ורק חלום ההסדר עם הערבים. הוא לא התעסק ברצינות עם שום נושא אחר, חברתי או רוחני. עיקר מאווייו וכישוריו הושקעו ללא הרף בחיזור סיזיפי אחר הפלשתינים וברדיפת מתנחלים עד חורמה. שלוש ממשלות השמאל האחרונות - רבין, פרס וברק - הקדישו 95% מזמנן לניסיונות פיוס עם הערבים. זה היה הנושא האמיתי היחיד על סדר יומן. לא מובטלים, לא בעיית הזקנות במסדרון, לא מלחמה בבערות, לא תאונות דרכים ולא קיבוץ גלויות, רק ערפאת וייבוש התנחלויות. תחת שם הקוד "שינוי סדרי עדיפויות" הן העניקו עדיפות עליונה לעניין חד-ממדי בעליל: תהליך מדיני ונסיגות. תנועות "שלום עכשיו" ו"ארבע אמהות", הגופים החוץ פרלמנטריים הבולטים של השמאל, התמקדו אף הן באותו תחום עשייה צר, וכך גם מפלגות שקמו באופן מוצהר למען קידום אתגרים אחרים. תנועת שינוי, מפלגת העבודה ואפילו סיעת "עם אחד" הוכיחו לאחרונה, שעקירת מתנחלים מלהיבה אותם יותר מכל החזונות האחרים במצען, חזונות פיקטיביים מתברר. גיוס חרדים, דוח דוברת, או שוועת המובטלים נבעטו הצדה, ברגע שבו נפתח חלון הזדמנויות לחיסול התנחלויות. רק פתי יאמין שהן יחפשו משימות חדשות למחרת ביצוע זממן. חגי סגל.
הוגי שמאל רבים אינם מסתפקים בעקירת גוש קטיף. הם מבקשים, באותה הזדמנות חגיגית, לחסל את נפשה של תנועת ההתנחלות, לא רק את גופה. מאמרים רבים מוקדשים להוקעת התנהלותה ההיסטורית של התנועה ולגיחוך משנתה, בעיקר כדי להעניק חזות מוסרית לעוון העקירה. בין השאר מוצאת מנרתיקה הטענה המשומשת, כאילו המתנחלים התמקדו כל השנים בעשייה התנחלותית, והפנו עורף למצוקותיו הלא ביטחוניות של העם היושב בציון. רוביק רוזנטל, למשל, בעקבות הביטאון "ארץ אחרת", כתב כאן שלשום, כי הגיעה עת הציונים הדתיים להודות, שתנועתם "הפרה את האיזון ביחסה אל המרכיבים השונים של חיי הציבור בישראל, וכבר קרוב ל-40 שנה הם מכוונים את עצמם ואת בניהם, את השיח שלהם ואת האנרגיה שלהם לנושא אחד ויחיד: ההתנחלות". כסניגור ותיק של תנועת ההתנחלות, עייפתי מלהתווכח עם הטיעון הקנטרני והמתנשא הזה. נמאס לי לנסות לשכנע את הציבור המוסת, שרק אחוזים מעטים מאונו וממרצו של המתנחל המצוי מושקעים בכיבוש השממה, ואילו שאר האנרגיות שלו מנוקזות לאותם אתגרים שמעסיקים פטריוט ממוצע מצדו המערבי של הקו הירוק. הפעם לא אטרח להציג כאן קבלות, שיוכיחו כי היקף התרומות של תושבי עפרה או קדומים למועצת יש"ע ולמאחזים הבלתי החוקיים קטן בהרבה מתרומותיהם לעניים ולחלכאים. על אילו בריקדות עליתם? לשם שינוי, אעשה לעצמי חיים קלים ואשיב באותה טענה עצמה לחיקם של רוזנטל ועמיתיו לדעה: ואתם, האם ב-40 השנים האחרונות עסקתם בסוגיות אחרות מלבד סוגיית החזרת השטחים? על אילו בריקדות עליתם בדורותיים האחרונים זולת בריקדות השלום והקפאת ההתנחלויות? כל מי שחי פה מאז הרבע האחרון של המאה שעברה יודע שלא היו בריקדות כאלו. את השמאל החילוני, על כל גווניו ודובריו, העסיק בתקופה ארוכה זו כמעט אך ורק חלום ההסדר עם הערבים. הוא לא התעסק ברצינות עם שום נושא אחר, חברתי או רוחני. עיקר מאווייו וכישוריו הושקעו ללא הרף בחיזור סיזיפי אחר הפלשתינים וברדיפת מתנחלים עד חורמה. שלוש ממשלות השמאל האחרונות - רבין, פרס וברק - הקדישו 95% מזמנן לניסיונות פיוס עם הערבים. זה היה הנושא האמיתי היחיד על סדר יומן. לא מובטלים, לא בעיית הזקנות במסדרון, לא מלחמה בבערות, לא תאונות דרכים ולא קיבוץ גלויות, רק ערפאת וייבוש התנחלויות. תחת שם הקוד "שינוי סדרי עדיפויות" הן העניקו עדיפות עליונה לעניין חד-ממדי בעליל: תהליך מדיני ונסיגות. תנועות "שלום עכשיו" ו"ארבע אמהות", הגופים החוץ פרלמנטריים הבולטים של השמאל, התמקדו אף הן באותו תחום עשייה צר, וכך גם מפלגות שקמו באופן מוצהר למען קידום אתגרים אחרים. תנועת שינוי, מפלגת העבודה ואפילו סיעת "עם אחד" הוכיחו לאחרונה, שעקירת מתנחלים מלהיבה אותם יותר מכל החזונות האחרים במצען, חזונות פיקטיביים מתברר. גיוס חרדים, דוח דוברת, או שוועת המובטלים נבעטו הצדה, ברגע שבו נפתח חלון הזדמנויות לחיסול התנחלויות. רק פתי יאמין שהן יחפשו משימות חדשות למחרת ביצוע זממן. חגי סגל.
