גולדי המקורי מיפו
New member
השלישי
בפלורנטין, עלמתי האירלנדית, דוד ושאול ואני מבלים שעה של מסתורין ככה זה כשמקשיבים לאלבומים של אהוד בנאי, נכנסים לתוך השירים ומרגישים חלק מהעלילה, מהנוף, כאילו אתה היית שם ופגשת את האנשים האלה בעצמך. לא להרבה זמרים יש את היכולת הזאת, אבל לאהוד יש, והיכולת הזאת באה לידי ביטוי בכל אלבום שלו. "השלישי", שיצא בשנת 1992, היה שונה ממה שאהוד עשה לפני כן. האלבום הראשון היה אלבום רוק חזק ובועט (אלבום חובה!), והשני היה אלבום של חזרה לשורשים, כשאהוד ממיר את הדיסטורשן והמחאה לטובת כלים אתניים, ושירים יותר אישיים, על מסעות, ניגונים מבית אבא, וחוויות אישיות. השלישי ממשיך את הכיוון האתני, כשאליו מצטרפת יהודית רביץ אהובתי בעיבודים והפקה מוזיקלית, מנגנת בגיטרה וגם מסלסלת שם בקולה הענוג. ומשתתפים בו חלק מלהקת "הפליטים", והוא גם מוקדש ליוסי אלפנט. האלבום מערב סגנונות שונים, ומכיל שירי הרפתקאות ("שעה של מסתורין"), שירי אהבה לאנשים ולמקומות ("דוד ושאול", "אל תפחד", שכתב בשביל אבא שלו בזמן מלחמת המפרץ, "כבוד סגן ראש העיר", שנכתב באהבה ל"ארץ נעוריי רמת גן גבעתיים"), זכרונות אישיים ("כל הזמן באויר", "בגלגול אחר"), ומשלב שוב רוק עם אלמנטים אתניים, והמון חיבור למקום, לשורשים ולזמן, שבא כאן לידי ביטוי בצורה הכי חזקה באלבום הזה, וכל השירים באים בעצם מההוויה של כאן ועכשיו (פלורנטין, רמת גן, הצבא, דודה מלכה מקפיאה את הבמיה). זהו אחד האלבומים האהובים עלי ביותר באופן כללי, לא רק מבין אלה של אהוד. אצלי האלבום הזה מתקשר ליום שישי אחרי הצהריים. אחרי העבודה (או כשהייתי חוזר מהצבא לשבת), אחרי המקלחת, משהו קר לשתות, פותח את החלונות, מסתכל על הפרחים באדנית, הדיסק מתנגן ברקע, ריח הבישולים של אמא משגע לי את הסימפונות, ואז מתחילים להרגיש את השבת, את השקט הזה של אחרי שבוע מעייף, שאפשר לנוח ולהירגע, ולתת למוזיקה של אהוד לקחת אותך למקומות רחוקים. תמיד כשאני שומע את האלבום הזה עולים לי כל מיני זכרונות מהילדות, והזכרון הכי חזק הוא של סבתא רבה יהודית, שאותה ממש אהבתי, ושנפטרה קצת לפני הבר מצווה שלי, שהיתה יושבת בבית הקטן שלה ברמת גן, עם החברות שלה, מדברות, או יושבת במטבח, עם הרדיו דלוק, ובוררת קטניות או מכינה כל מיני מאכלים מסובכים. על הדברים האלה אהוד בנאי שר. על האנשים הקטנים, הפשוטים. עלי ועליך, שאוכלים חומוס בצהריים ועומדים באוטובוס בדרך הביתה מהעבודה. יש באלבום הזה פשטות שמצליחה לרגש, כי היא אמיתית. כל החברים שבאו להצטלם רק מוסיפים להרגשה ולאוירה של האלבום. אני לא אוהב את המלה עממיות כי היא פלצנית, אבל זה מה שהאלבום הזה מסמל. אחד האלבומים הכי ישראליים, של הזמר הכי ישראלי, שגם יצא לי לפגוש והתגלה כאיש צנוע ומקסים. כמו האיש גם המוזיקה שלו. אלבום שכולו עונג
בפלורנטין, עלמתי האירלנדית, דוד ושאול ואני מבלים שעה של מסתורין ככה זה כשמקשיבים לאלבומים של אהוד בנאי, נכנסים לתוך השירים ומרגישים חלק מהעלילה, מהנוף, כאילו אתה היית שם ופגשת את האנשים האלה בעצמך. לא להרבה זמרים יש את היכולת הזאת, אבל לאהוד יש, והיכולת הזאת באה לידי ביטוי בכל אלבום שלו. "השלישי", שיצא בשנת 1992, היה שונה ממה שאהוד עשה לפני כן. האלבום הראשון היה אלבום רוק חזק ובועט (אלבום חובה!), והשני היה אלבום של חזרה לשורשים, כשאהוד ממיר את הדיסטורשן והמחאה לטובת כלים אתניים, ושירים יותר אישיים, על מסעות, ניגונים מבית אבא, וחוויות אישיות. השלישי ממשיך את הכיוון האתני, כשאליו מצטרפת יהודית רביץ אהובתי בעיבודים והפקה מוזיקלית, מנגנת בגיטרה וגם מסלסלת שם בקולה הענוג. ומשתתפים בו חלק מלהקת "הפליטים", והוא גם מוקדש ליוסי אלפנט. האלבום מערב סגנונות שונים, ומכיל שירי הרפתקאות ("שעה של מסתורין"), שירי אהבה לאנשים ולמקומות ("דוד ושאול", "אל תפחד", שכתב בשביל אבא שלו בזמן מלחמת המפרץ, "כבוד סגן ראש העיר", שנכתב באהבה ל"ארץ נעוריי רמת גן גבעתיים"), זכרונות אישיים ("כל הזמן באויר", "בגלגול אחר"), ומשלב שוב רוק עם אלמנטים אתניים, והמון חיבור למקום, לשורשים ולזמן, שבא כאן לידי ביטוי בצורה הכי חזקה באלבום הזה, וכל השירים באים בעצם מההוויה של כאן ועכשיו (פלורנטין, רמת גן, הצבא, דודה מלכה מקפיאה את הבמיה). זהו אחד האלבומים האהובים עלי ביותר באופן כללי, לא רק מבין אלה של אהוד. אצלי האלבום הזה מתקשר ליום שישי אחרי הצהריים. אחרי העבודה (או כשהייתי חוזר מהצבא לשבת), אחרי המקלחת, משהו קר לשתות, פותח את החלונות, מסתכל על הפרחים באדנית, הדיסק מתנגן ברקע, ריח הבישולים של אמא משגע לי את הסימפונות, ואז מתחילים להרגיש את השבת, את השקט הזה של אחרי שבוע מעייף, שאפשר לנוח ולהירגע, ולתת למוזיקה של אהוד לקחת אותך למקומות רחוקים. תמיד כשאני שומע את האלבום הזה עולים לי כל מיני זכרונות מהילדות, והזכרון הכי חזק הוא של סבתא רבה יהודית, שאותה ממש אהבתי, ושנפטרה קצת לפני הבר מצווה שלי, שהיתה יושבת בבית הקטן שלה ברמת גן, עם החברות שלה, מדברות, או יושבת במטבח, עם הרדיו דלוק, ובוררת קטניות או מכינה כל מיני מאכלים מסובכים. על הדברים האלה אהוד בנאי שר. על האנשים הקטנים, הפשוטים. עלי ועליך, שאוכלים חומוס בצהריים ועומדים באוטובוס בדרך הביתה מהעבודה. יש באלבום הזה פשטות שמצליחה לרגש, כי היא אמיתית. כל החברים שבאו להצטלם רק מוסיפים להרגשה ולאוירה של האלבום. אני לא אוהב את המלה עממיות כי היא פלצנית, אבל זה מה שהאלבום הזה מסמל. אחד האלבומים הכי ישראליים, של הזמר הכי ישראלי, שגם יצא לי לפגוש והתגלה כאיש צנוע ומקסים. כמו האיש גם המוזיקה שלו. אלבום שכולו עונג
