המלצות לא קלאסיות...
Tortoise - Millions Now Living Will Never Die אלבומם השני של טורטויז מתחיל ב- Djed, יצירה בת 20 דקות המחולקת ל-5 חלקים. היצירה מזכירה ברגעים שונים אמביאנט, דאב, קראוטרוק, דרים-פופ, טריפ-הופ וקורטוב של ג'אז. הסאונד משלב הרבה מאוד אלקטרוניקה יחד עם אינסטרומנטציה של רוק וג'אז. אולי ככה זה היה נשמע אם בריאן אינו היה מנגן אסיד-רוק על תרופות הרגעה. שאר 5 היציריות הקצרות חמודות, חלקן טובות יותר וחלקן קצת פחות, אך כולן שוות האזנה. אלבום שיגרום לכם לשכוח לרגע על איזו פלנטה אתם גרים. Slint - Spiderland סלינט נחשבת למייסדת הפוסט-רוק, ביחד עם Talk Talk. אבל בין הפוסט-רוק הרגוע של טורטויז והפוסט-רוק, או שמא מאת'-רוק, הכוחני והאפל של סלינט אין דבר במשותף. הרוק של סלינט לא פשוט. יש בו שינויי משקל וטמפו כמעט בכל שיר, יש בו אווירה אקספרסיבית שמזכירה קצת גותיקה או פילם-נואר, ויש בו סאונד כבד של דיסטרשן עם עיטורי פידבק ואפקטים. סלינט ידועה בשל הדינמיקה הייחודית, שהיא הייתה בין הראשונות ליישם מחוץ לרוק פרוגרסיבי (ליתר דיוק בזירת הרוק האלטרנטיבי המודרני): Quiet-Loud-Quiet. כך למשל בשיר הראשון באלבום, Breadcrumb Trail. השיר מתחיל בצלילי גיטרה עדינים, ללא דיסטרשן; הליריות שלהם מועצמת באמצעות אקורדים ג'אזיים המנוסחים בארפג'ייו. השירה (או שמא דקלום) נשמעת קצת ברקע, טיפה חלומית והאוויר הכללית מזכירה אפילו דרים-פופ במובן מסוים. ואז הפזמון בא. Power Chords וצלילי פידבק (המיושמים באופן מלודי) משתלבים עם שירה צעקנית (לא כמו בלק-מטאל, חלילה וחס; צעקנות מלודית). כוחנות דורסנית משהו, אבל ללא אובדן של רגש - ברוק כבד זה סימן לוירטואוזיות. הבית אחריו חוזר לאווירה הרגועה של מקודם. בשיר השני, Nosferatu Man, יש דינמיקה דומה קצת. בבתים יש שימוש מלודי בפידבק יחד עם אקורדים "קלילים" (ללא דיסטרשן כבד); האווירה היא אפלה, גותית, קצת מלנכולית. הפזמון הוא הרבה יותר אגרסיבי - בשירה, בסאונד, בתיפוף, בקצב, הכל מעיד על מתקפה כללית. הרגש המלנכולי מתחלף ברגש של קתרזיס. וחוזר חלילה. בקיצור, אלבום מומלץ למי שאוהב את הרוק הכבד שלו עם רגש ועם תחכום. The Durutti Column - LC זה היה האלבום הראשון של דורוטי קולום שגרם לי להתאהב בהם. הייתי רוצה להמליץ עליו אבל זכור לי שכבר דיברתי עליו בפורום הזה בעבר אז אדבר במקום על האלבום השני שלהם. האלבום שני של דורוטי קולום, למען האמת הרבה פחות מרשים. ממני הוא לא קיבל חמישה כוכבים, רק ארבעה. יש בו כמה וכמה שירים טובים מאוד, ולצידם גם כמה שירים חלשים יחסית. בכל זאת, הוא בסה"כ אלבום די מהנה ומי שאהב את האלבום הראשון לא יתחרט על האזנה לשני (גם אם יתאכזב קצת).
