השיבה לבצפר!!
כןכן יקיריי, ב6 בבוקר, לאחר לילה של צפייה בטלוויזיה (אפילו ראיתי אופרה ווינפרי!) ושיעמום אחד גדול (זה תמיד קורה לי כשאני צריכה להחזיר את הסדר יום שלי ככה שאני אהיה ערה ביום וישנה בלילה...), זחלתי לכיוון המקלחת בראש מורכן. לכלבה יש תולעים דאמט. כן, לילה קודם היא החליטה שהיא צריכה להתגרד דווקא בחדר שלי דווקא על המיטה שלי. איכס!! ובכן, לאפרת יש משימה- לגרום לכלבה לבלוע כדור נגד תולעים. לכאורה, משימה פשוטה, סותמים לה את האף, מכניסים את הכדור, סוגרים לה את הפה ואח"כ נותנים לה חתיכת נקניק או גבינה. אזהו שלא!!!! בהיותי אדם מאוד עדין ואוהב, לא יכולתי לסתום לה את האף, מה אני, סבא ג´פטו?! לקחתי חתיכת נקניק ותקעתי לתוכה את הכדור, הכלבה התנפלה בשמחה מוקצנת על הנקניק, ואח"כ ירקה החוצה את הכדור. בהבנה מלאה, אני מחזיקה למסכנה את הראש למעלה ומנסה "להחדיר" בעדינות את הכדור לפה, מה שמצליח, בערך שמונה פעמים, רק שבכל פעם היא ירקה החוצה את הכדור. ארררררררררר. פה אפרת מתחילה להתעצבן, והעצבים של אפרת הם מאוד, מאוד, מאוד גבוליים. אני לוקחת חתיכת נקניק ומוציאה לכלבה המסכנה את העיניים יחד עם משפטי חוכמה כמו "רוצה? רוצה? קחי את הכדור!! קחי אותו בת זונה קחי כבר!!", הכלבה, שהרי גם העצבים שלה הם גבוליים לפחות כמו שלי, נושכת לי את היד עם הנקניק ובולעת אותו בשמחה. ואז ניגשתי לתכנית המקורית, סתמתי לה את הנחיריים וכמעט בכיתי יחד איתה כשהיא השמיעה את הצווחות שלה שמתפקדות אצלה כבכי, אבל בסוף היא פתחה את הפה, דחפתי לשם מהר את הכדור וסגרתי לה את הפה מהר מהר שלא תספיק לירוק, והיא עשתה כזה פרצוף עצובבבבבבב וכ"כ היה לי עצוב עליה... אח"כ היא כמובן סחטה ממני עוד נקניק, שזה בכלל לא בעיה בשבילה הרי. וזהו. עד הערב הכלבה צמה. אוווווווווו. מבט בשעון. אבוי. נשארו לי עוד בלאדי עשרים דקות לפריקינג שעת אפס. איכשהו הצלחתי לצאת מהבית ואפילו להקדים לשיעור בחצי דקה. כןכן. קליפס (smile when you´re winning).
כןכן יקיריי, ב6 בבוקר, לאחר לילה של צפייה בטלוויזיה (אפילו ראיתי אופרה ווינפרי!) ושיעמום אחד גדול (זה תמיד קורה לי כשאני צריכה להחזיר את הסדר יום שלי ככה שאני אהיה ערה ביום וישנה בלילה...), זחלתי לכיוון המקלחת בראש מורכן. לכלבה יש תולעים דאמט. כן, לילה קודם היא החליטה שהיא צריכה להתגרד דווקא בחדר שלי דווקא על המיטה שלי. איכס!! ובכן, לאפרת יש משימה- לגרום לכלבה לבלוע כדור נגד תולעים. לכאורה, משימה פשוטה, סותמים לה את האף, מכניסים את הכדור, סוגרים לה את הפה ואח"כ נותנים לה חתיכת נקניק או גבינה. אזהו שלא!!!! בהיותי אדם מאוד עדין ואוהב, לא יכולתי לסתום לה את האף, מה אני, סבא ג´פטו?! לקחתי חתיכת נקניק ותקעתי לתוכה את הכדור, הכלבה התנפלה בשמחה מוקצנת על הנקניק, ואח"כ ירקה החוצה את הכדור. בהבנה מלאה, אני מחזיקה למסכנה את הראש למעלה ומנסה "להחדיר" בעדינות את הכדור לפה, מה שמצליח, בערך שמונה פעמים, רק שבכל פעם היא ירקה החוצה את הכדור. ארררררררררר. פה אפרת מתחילה להתעצבן, והעצבים של אפרת הם מאוד, מאוד, מאוד גבוליים. אני לוקחת חתיכת נקניק ומוציאה לכלבה המסכנה את העיניים יחד עם משפטי חוכמה כמו "רוצה? רוצה? קחי את הכדור!! קחי אותו בת זונה קחי כבר!!", הכלבה, שהרי גם העצבים שלה הם גבוליים לפחות כמו שלי, נושכת לי את היד עם הנקניק ובולעת אותו בשמחה. ואז ניגשתי לתכנית המקורית, סתמתי לה את הנחיריים וכמעט בכיתי יחד איתה כשהיא השמיעה את הצווחות שלה שמתפקדות אצלה כבכי, אבל בסוף היא פתחה את הפה, דחפתי לשם מהר את הכדור וסגרתי לה את הפה מהר מהר שלא תספיק לירוק, והיא עשתה כזה פרצוף עצובבבבבבב וכ"כ היה לי עצוב עליה... אח"כ היא כמובן סחטה ממני עוד נקניק, שזה בכלל לא בעיה בשבילה הרי. וזהו. עד הערב הכלבה צמה. אוווווווווו. מבט בשעון. אבוי. נשארו לי עוד בלאדי עשרים דקות לפריקינג שעת אפס. איכשהו הצלחתי לצאת מהבית ואפילו להקדים לשיעור בחצי דקה. כןכן. קליפס (smile when you´re winning).
)