זה תמיד סיפור עצוב. והרי ככה חיים אמנים בכלל ושחקנים או אנשי תאטרון בפרט. זה עצוב. הם חיים בשעות מטורפות של חזרות לשמונה הצגות/מופעים/מחויבויות שיש להם וכל זה בכדי לגמור את החודש. זה עצוב. הם פונים ללמד בקורסים וסדנאות ובתי ספר למשחק. כי הם רוצים וגם כי אין להם דרך אחרת לגמור את החודש. זה עצוב. זה עצוב שהם חלק מהתודעה שיש לאנשים אבל הם לא מקבלים את הכבוד המגיע להם על העבודה שלהם. זהיא השקעה גופנית ומנטלית. בזמן ששחקני כדורגל בעלי חצי מנת משכל וכושר שבועטים בכדור מושתן זוכים למן הילה חצי אלוהית וים כסף. בשביל מה - לרוץ על הדשא ולבעוט בכדור. ולא שהאסלה יש לה משהו נגד ספורט- גם שה אספקט חשוב של חברה. רק שהיום תופסים ממנו המון ואחרים כמו אומנות על כל סוגיה מזניחים.זה עצוב. זה חלק מתרבות חדשה של מסחור. מה שמבדר עכשיו. על תמכרו להמונים חומר למחשבה כי זה לא מה שהם רוצים לקנות ולא מה שמעונינים למכור להם. רק זה חסר- שיחשבו. זה עצוב. לראות מה קורה לאדם שהשקיע את חיו כדי ליצור משהו שיקרא פולקלור ישראלי ושמת על חסדיהם של תרומות בלי הוכרה למפעל חיו. מה לעשות ואין לנו את הפריווילגיה של היסטוריה ארוכה להתהוות פולקלור. בשביל פולקלור ישראלי יחודי צריך לעבוד, כדי לא לשאול מפולקלורים אחרים. וזה מה שקורה למי שמנסה. חבל. זה עצוב. WC התחלתי לרשום וזה התגלגל החוצה. אם אין הגיון... בעיה שלכם.