כמה שאני מזדהה עם השד...
בדיוק את זה אמרתי לכולם - אם צחפשים שד, אפשר למצוא אותו בכל עדה...
מעברה בלוד, שורצת נחשים מסביב, כשיורד גשם הכל מוצף ואי אפשר לחזור לצריף.
צריף עם מיטת סוכנות מברזל שעליו מזרון מקש מכוסה בבד גס, ושמיכה מבד אפור גס כהה, ש"צובט" את המתכסה בו.
צלחות וסכום ממתכת זולה, ומה שאכלנו בתוכה זה מרק מאבקת מרק עוף, ותפוחי אדמה.
האוכל התחמם על פתיליה לאורה של עששית נפט.
כמובן, השרותים זה בול-פגיעה במרחק מהצריף. רחצה בגיגית במים קרים.
לאחר זמן, כשנהיה בלתי נסבל, עברנו לגור בשכירות, בשני חדרים אצל משפחה נחמדה. חדר לזוג הדודים שלי, וחדר להורי, לאחותי ולי. עם מטבח ושרותים משותפים.
אותי הכניסו ל"מוסד", כי לא היה מקום בבית.
הורי שהיו אנשים משכילים מהמעמד הגבוה, אמידים ובעלי מפעל, עם משרתים ומטפלים, התחילו בארץ מאפס.
אבי עבד כפועל במפעל במשכורת רעב, וכדי להשלים הכנסה, הוא עבד אחה"צ בבית, בעשיית מטפחות ראש וממחטות, כשאימי עוזרת לו. גם אותנו הבנות גייסו לעזרה. אבי היה נוסע בערבים עם תיק מלא סחורה ומוכר לחנויות.
כך עד גיל ממש מבוגר, הרבה לאחר היציאה לפנסיה.
אבל אנחנו אף פעם לא חיפשנו שדים, ולא דיברנו על שדים.
היה קשה. קשה מאד. אבל קיבלנו הכל בהשלמה, כי בחרנו לעלות לארץ ישראל, לארץ היהודים.
עזבנו בהונגריה כמעט הכל, העיקר לברוח מהגויים.
ולסיכום - השד העדתי יוצא מהבקבוק כשמישהו מחליט להוציאו ולהזכירו.
די! תעזבו אותו במנוחה בבקבוק. ככל שיוזכר פחות, כך הוא ישכח.
חבל שיש כאלה שלא נותנים לו להשכח.
יש בארץ המון נישואי תערובת. הילדים מעורבים (גם ילדי). כולנו ישראלים, ותשאירו אותנו כך!