Tinkerblack
New member
השבט שלנו...
בתים- 1- ענבל מייגן ונדיה 2- גיתית ושגיא 3- בלונדה שירה וגרפילדין 4- עופר ותום 5- שלומי מורן 6- עידן ודפי 7- קרן ואובל אי שם בניו זילנד הרחוקה והטובה, היה לו בית מלון. בבית המלון הזה הוזמנו להתארח מעריצי השבט הישראליים בחינם למשך שנה. כמובן שהם הסכימו, כל אחד ארז את מזוודתו, ונסע- כמובן שרק מייגן לקחה שמונה מזוודות לבגדים... ואילו בלונדה לא הבינה למה הבגדים יוצאים מן המזוודה לאחר ולא סגרה אותה אפילו... כעבור שבוע כולם כבר התמקמו להם שם... אז קבלו את השבט שלנו שקד: עוד תראה שיום יגיע ומכל קצבות רקיע... שגיא: אולי תעזבי כבר את המשקפת גיתית, הגיע הזמן שנבלה במקום הזה! גיתית: תשכח מזה, אם אתה מכריח אותי להיות כאן וקושר אותי לכסא, אז לפחות שאני לא אפספס אם מאט עובר בחוץ אפילו ליד בית המלון שלנו... שגיא: אלו הוראות הביטחון שהמליצו כולם, למען זה שלא יקראו למשטרה ובשביל שמאט לא יגמור בבית חולים. גיתית: למה שאני יעשה למאט משהו? מה אני מפגרת.? רק אקפוץ עליו אנשק אותו, אחבק אותו חזק חזק, חזק, חזק, חזק... שגיא: עד שהוא יתפוצץ! "אתן באות לים?" שאלה נדיה, מייגן וענבל ישבו להן וסרגו. מייגן: נראה לך שאני סורגת? מה אני זקנה בת תשעים וארבע ושלושה חודשים? אנחנו צופות בטלוויזיה! אם ככה מייגן וענבל צפו בטלוויזיה, בתוכנית רחוב סומסום... מייגן: זה לא שם התוכנית! סליחה, רחוב סומסום בכיכובו של מוסי. מייגן: עכשיו יותר טוב, אפשר להמשיך. תודה באמת להוד מלכותה. מייגן: העונג כולו שלי. "טוב לאחר שכולם כאן החליטו קצת להרוס לי את הסצינה, אז מישהו בא איתי לים?" "באמצע מוסי? מה את נורמלית? זה גזר דין מוות" אמרה מייגן בעודה להוטה לראות את מוסי. "אני אלך איתך" אמרה ענבל ושתיהן יצאו מן הבית. "כל כך עצוב, שצ'אקי לא יכלה לבוא, ככה היא הפקירה את גרפילדין בידיים שלי" אמרה בלונדה. "אל תדאגי, הוא לא יפול לך מן הידיים..." ענתה לה שירה. "יש לי מזל שעכשיו הוא יוכל להצטרף לגנון שלנו, גנון צפונבונה אני ומייגן הקמנו..." חייכה בלונדה ונעמדה זקוף. "מה יש בגנון הזה?" "אהה זה פשוט, משמיעים להם כל הזמן השבט, אס קלאב וכמובן טאם טאם טאם טאם לירון לב! כולל גם אני רוצה לעוף, ונותנים להם לשתות כל הזמן תרכיז סמדר וכמובן בתרופות, איזה כיף זה יהיה אבל כמובן שיש סלקציה בכניסה לגנון לא כל אחד יכול להיות חלק ממנו" "הרי כולם כל כך רוצים" אמרה שירה וחייכה אל בלונדה. "תביא לי ת'שלט" צעק עופר לתום. "עופר איפה אתה?" צעקה תום לעופר. "אני כאן, למה אלוהים עוד פעם הטיל את מכת מצריים, מה עשינו לו עכשיו" התחיל עופר לבכות. "טיפש, זה המתג, לחצת עליו והוא כבה!" צעקה עליו תום. "שכחתי..." אמר עופר והתיישב על הספה. "איזה מגניב ששני הסנילים בדירה אחת נכון?" שאלה תום. "אני לא סנילית, אולי את סנילית אבל לא אני!" אמר עופר והתרגז. "באמת? אז בוא נראה, מה עשית לפני חמש דקות?" שאלה אותו תום. "לא יודעת..." "שכחת?" "כן... אוףףף את שוב צודקת!" כעס עופר. "לא לוקחת חצי כדור להרגיע את עצמה... וזורקת משפט של הימור אתה או אני או אתה..." התחיל עידן לשיר בעודו אוכל עוגיות מול המראה. "אלוהים בבקשה תעשה שזה יפסק, בבקשה תפסיק את זה" בכתה דפי כלפי מעלה. "מה אמרת?" שאל אותה עידן. "אמרתי לאלוהים שאתה שר כל כך טוב שלמה ארצי, עכשיו תנסה לשיר גם יוני בלוך נראה איך זה ילך לך..." אמרה דפי וחייכה, חיוך מזוייף. "אם היא אמרה שהיא אוהבת רק אותך כל כך אז לך איתה" בדכאון כמו תמיד... "אני חייבת לברוח, למה, למה נתנו לבית המלון להחליט לבד מי יגור עם מי, למה?!?!? חייבת לברוח חייבת לברוח! קרן!" צעקה דפי ועפה מן הבית. "דפי מה את עושה פה?" שאלה אובל. "עידן הזה, משגע אותי, עוד שניה ואני בדכאון אני לא יכולה יותר..." דפי הייתה על סף דמעות. "ומה נראה לך לבוא לערפדית זה יותר טוב? היא תאכל אותך" אמרה אובל "אז מה את עושה כאן?" שאלה אותה דפי. "אני? אני חסינה" אמרה אובל.. "אהה... את עשוייה משום?" שאלה דפי, בשיא הרצינות. "לא! זה מסריח! אבל אני חסינה נגד קרן, מן כוחות מוזרים שכאלו" אמרה אובל אובל: עצרו, עצרו, עצרו , שיר עוד פעם באחד מן הסיפורים שלך את מביאה לי כוחות של קסם? מה זה כוחות על טבעיים בכוח לחיות ועכשיו עוד פעם איזה כוחות? אני לא יכולה להיות פשוט בת תמותה רגילה? "ואני סופר שוקו בננה..." אמרה דפי. "אז את יכולה לעוף?" שאלה אותה אובל. לעוף בלי לדעת לעוף זה עושה לי בגוף הרגשה של סמים נעימים נעימים כמו ציפור בשמיים... "עוד פעם מייגן הזה, כל פעם שאני אומרת עוף גריל, רק בלי הגריל ועם ל' בהתחלה, אז השיר הזה מתחיל להתנגן עוד פעם ועוד פעם! הראל סקעת יצא לי כבר מכל החורים!" צעקה קרן. "לירון לב לירוני לירון לב" נכנסה בלונדה מן החלון. התחילה לשיר ולרקוד. "הצילו!" צעקו דפי אובל וקרן. הם ראו שהשהות בניו זילנד במלון שנה לא יהיה קל כמו שחשבו... המשך יבוא
בתים- 1- ענבל מייגן ונדיה 2- גיתית ושגיא 3- בלונדה שירה וגרפילדין 4- עופר ותום 5- שלומי מורן 6- עידן ודפי 7- קרן ואובל אי שם בניו זילנד הרחוקה והטובה, היה לו בית מלון. בבית המלון הזה הוזמנו להתארח מעריצי השבט הישראליים בחינם למשך שנה. כמובן שהם הסכימו, כל אחד ארז את מזוודתו, ונסע- כמובן שרק מייגן לקחה שמונה מזוודות לבגדים... ואילו בלונדה לא הבינה למה הבגדים יוצאים מן המזוודה לאחר ולא סגרה אותה אפילו... כעבור שבוע כולם כבר התמקמו להם שם... אז קבלו את השבט שלנו שקד: עוד תראה שיום יגיע ומכל קצבות רקיע... שגיא: אולי תעזבי כבר את המשקפת גיתית, הגיע הזמן שנבלה במקום הזה! גיתית: תשכח מזה, אם אתה מכריח אותי להיות כאן וקושר אותי לכסא, אז לפחות שאני לא אפספס אם מאט עובר בחוץ אפילו ליד בית המלון שלנו... שגיא: אלו הוראות הביטחון שהמליצו כולם, למען זה שלא יקראו למשטרה ובשביל שמאט לא יגמור בבית חולים. גיתית: למה שאני יעשה למאט משהו? מה אני מפגרת.? רק אקפוץ עליו אנשק אותו, אחבק אותו חזק חזק, חזק, חזק, חזק... שגיא: עד שהוא יתפוצץ! "אתן באות לים?" שאלה נדיה, מייגן וענבל ישבו להן וסרגו. מייגן: נראה לך שאני סורגת? מה אני זקנה בת תשעים וארבע ושלושה חודשים? אנחנו צופות בטלוויזיה! אם ככה מייגן וענבל צפו בטלוויזיה, בתוכנית רחוב סומסום... מייגן: זה לא שם התוכנית! סליחה, רחוב סומסום בכיכובו של מוסי. מייגן: עכשיו יותר טוב, אפשר להמשיך. תודה באמת להוד מלכותה. מייגן: העונג כולו שלי. "טוב לאחר שכולם כאן החליטו קצת להרוס לי את הסצינה, אז מישהו בא איתי לים?" "באמצע מוסי? מה את נורמלית? זה גזר דין מוות" אמרה מייגן בעודה להוטה לראות את מוסי. "אני אלך איתך" אמרה ענבל ושתיהן יצאו מן הבית. "כל כך עצוב, שצ'אקי לא יכלה לבוא, ככה היא הפקירה את גרפילדין בידיים שלי" אמרה בלונדה. "אל תדאגי, הוא לא יפול לך מן הידיים..." ענתה לה שירה. "יש לי מזל שעכשיו הוא יוכל להצטרף לגנון שלנו, גנון צפונבונה אני ומייגן הקמנו..." חייכה בלונדה ונעמדה זקוף. "מה יש בגנון הזה?" "אהה זה פשוט, משמיעים להם כל הזמן השבט, אס קלאב וכמובן טאם טאם טאם טאם לירון לב! כולל גם אני רוצה לעוף, ונותנים להם לשתות כל הזמן תרכיז סמדר וכמובן בתרופות, איזה כיף זה יהיה אבל כמובן שיש סלקציה בכניסה לגנון לא כל אחד יכול להיות חלק ממנו" "הרי כולם כל כך רוצים" אמרה שירה וחייכה אל בלונדה. "תביא לי ת'שלט" צעק עופר לתום. "עופר איפה אתה?" צעקה תום לעופר. "אני כאן, למה אלוהים עוד פעם הטיל את מכת מצריים, מה עשינו לו עכשיו" התחיל עופר לבכות. "טיפש, זה המתג, לחצת עליו והוא כבה!" צעקה עליו תום. "שכחתי..." אמר עופר והתיישב על הספה. "איזה מגניב ששני הסנילים בדירה אחת נכון?" שאלה תום. "אני לא סנילית, אולי את סנילית אבל לא אני!" אמר עופר והתרגז. "באמת? אז בוא נראה, מה עשית לפני חמש דקות?" שאלה אותו תום. "לא יודעת..." "שכחת?" "כן... אוףףף את שוב צודקת!" כעס עופר. "לא לוקחת חצי כדור להרגיע את עצמה... וזורקת משפט של הימור אתה או אני או אתה..." התחיל עידן לשיר בעודו אוכל עוגיות מול המראה. "אלוהים בבקשה תעשה שזה יפסק, בבקשה תפסיק את זה" בכתה דפי כלפי מעלה. "מה אמרת?" שאל אותה עידן. "אמרתי לאלוהים שאתה שר כל כך טוב שלמה ארצי, עכשיו תנסה לשיר גם יוני בלוך נראה איך זה ילך לך..." אמרה דפי וחייכה, חיוך מזוייף. "אם היא אמרה שהיא אוהבת רק אותך כל כך אז לך איתה" בדכאון כמו תמיד... "אני חייבת לברוח, למה, למה נתנו לבית המלון להחליט לבד מי יגור עם מי, למה?!?!? חייבת לברוח חייבת לברוח! קרן!" צעקה דפי ועפה מן הבית. "דפי מה את עושה פה?" שאלה אובל. "עידן הזה, משגע אותי, עוד שניה ואני בדכאון אני לא יכולה יותר..." דפי הייתה על סף דמעות. "ומה נראה לך לבוא לערפדית זה יותר טוב? היא תאכל אותך" אמרה אובל "אז מה את עושה כאן?" שאלה אותה דפי. "אני? אני חסינה" אמרה אובל.. "אהה... את עשוייה משום?" שאלה דפי, בשיא הרצינות. "לא! זה מסריח! אבל אני חסינה נגד קרן, מן כוחות מוזרים שכאלו" אמרה אובל אובל: עצרו, עצרו, עצרו , שיר עוד פעם באחד מן הסיפורים שלך את מביאה לי כוחות של קסם? מה זה כוחות על טבעיים בכוח לחיות ועכשיו עוד פעם איזה כוחות? אני לא יכולה להיות פשוט בת תמותה רגילה? "ואני סופר שוקו בננה..." אמרה דפי. "אז את יכולה לעוף?" שאלה אותה אובל. לעוף בלי לדעת לעוף זה עושה לי בגוף הרגשה של סמים נעימים נעימים כמו ציפור בשמיים... "עוד פעם מייגן הזה, כל פעם שאני אומרת עוף גריל, רק בלי הגריל ועם ל' בהתחלה, אז השיר הזה מתחיל להתנגן עוד פעם ועוד פעם! הראל סקעת יצא לי כבר מכל החורים!" צעקה קרן. "לירון לב לירוני לירון לב" נכנסה בלונדה מן החלון. התחילה לשיר ולרקוד. "הצילו!" צעקו דפי אובל וקרן. הם ראו שהשהות בניו זילנד במלון שנה לא יהיה קל כמו שחשבו... המשך יבוא
