וואו. כל הכבוד, דליה.
זה רק את וסייעת? נראה לי יום מתיש ועוד אח"כ לחזור הביתה לחמישה ילדים... אני מורידה בפנייך את הכובע. פעם אירחתי קבוצה של ילדים עם פיגור שיכלי, כמשימת בר-מצווה של בתי. בתחילה חששתי שיהיה לי קשה. איך שהגיעו, אוי איזה ילדים טהורים, ישר התחילו לחבק אותנו וללטף והלב, אוי הלב, כמה בכיתי בסוף היום הזה. העניין הוא שהרגשתי כזו קרבה אליהם, גם כן חיבקתי וליטפתי אותם ועשינו להם כזה כיף, שהם לא ישכחו כל-כך מהר. אוף, אני ניזכרת והדמעות. די אני לא רואה כלום.