נסיון החיים והידע שלי הביאו למסקנה שהתייחסות יתר לרגשות כאלה
(ע"י הצמדת משמעויות: "חולשה", "צלקת", "פצע", "החלמה", וכו'), נוטה לטפח את החשיבות העצמית, שבתורה מטפחת את הפגיעוּת והצורך בחיזוק ("אהבה") בלולאה, כל מקרה כזה מחדש.
בעוד שתשומת לב פשוטה, חפה מתוספות, מסייעת להבנה גרידא לטבעם של דברים, ולראיה שוות נפש אליהם, ללא שיפוט של טוב/רע/אהבה/שנאה/חולשה/חוזק.
במצב של שוויון נפש אין פגיעוּת, ולפיכך אין צורך ב"חיבוק", התגוננות או תקיפה.