הרע של היום שאחרי
היה לי יום מחורבן. הגעתי בבוקר לאשפוז יום, דווקא די בסדר, אבל כשניכנסתי לשיחת-בוקר, באיחור כי הייתי צריכה לשתות את האינשור המגעיל, שמעתי מישהי אומרת כמה שהיא מרגישה רע ושהיא חולה כבר חודשיים ותוהה אם זה יגמר מתישהו. פתאום בא לי דחף כזה, שלא יכולתי יותר ופשוט קמתי ויצאתי בריצה לשירותים, למרות שאני יודעת שאסור לי לצאת מהקבוצה אחרי שאני שותה, והוצאתי את כל מה שרק יכולתי עד שכאב לי הגרון. אחרי זה, כששאלו אותי למה, אמרתי להם שאני שונאת אינשור והוא עושה לי רע בבטן, וכל פעם שאני שותה אותו, אחרי זה אני שונאת את עצמי על שעשיתי את זה.למה הם מכריחים אותי, למרות שהם יודעים שזה עושה לי כל כך רע? אחרי זה ניסיתי לחשוב למה כל כך רע דווקא היום, אחרי שאתמול היה לי יום נחמד. היתה לי יומולדת, וחגגתי עם המשפחה, וגם באו קצת חברות שמזמן לא ראיתי. אני חושבת שמה שהיה לי הכי קשה, וזה אותו דבר כל שנה, זה הקטע עם החברים שבאים אחרי שכל כך הרבה זמן לא ראיתי, ויושבים כולם ומדברים וצוחקים, ואני מרגישה כל כך לא במקום כמו חייזר שנחת מישומקום באמצע. ואני צריכה לשבת שם ולהקשיב לשיחות שלהם, שכל שנה עסקו בנושאים שונים, שלגמרי לא קשורים אלי. בשנים הראשונות למחלה, הייתי מגיעה לחופש מבית החולים ושומעת הכל על בית הספר והמורים, חברים, מסיבות, מבחנים, לקראת גיוס, בגרויות, טיול של לפני הצבא, ואחר כל הצבא ומי נימצא איפה, וכל המילים הלא ברורות האלו והקיצורים שאף אחד לא מתרגם, כי כולם יודעים ומכירים, ורק אני לא. ואני ישבתי לי שם כמו ע``בם, מחייכת כי צריך, ומרגישה שבא לי לברוח. ואתמול זה שוב קרה לי. דיברו על מי מטייל ואיפה, ומתי חוזרים, וכל אחד איפה הוא לומד ומה. ואיפה אני? תמיד באותו מקום. בית חולים כזה או אחר, לפני או אחרי אישפוז. מתי גם אני אוכל קצת לטייל לי בעולם, וללכת ללמוד משהו שאני אוהבת? או אפילו סתם ללכת ללמוד, כי יש לי כמעט את כל הבגרויות להשלים אחרי שלא הייתי כל אותן שנים, וכל פעם שאני מתחילה להשלים אני שוב נאלצת להפסיק בגלל טיפול כזה או אחר. ובבוקר, באישפוז יום, עשו לי עוגה ובירכו אותי. ולך תסביר להם שאני לא, פשוט לא אוכלת עוגות. אני מרגישה כל כך לא מתאימה שם, אף אחד לא מבין את הבעיות שלי, ואני גם לא יכולה לשפוך את הלב כשקשה לי כי זה ``כבד`` מידי, ואף אחד לא רוצה להקשיב לכל הדברים המדכאים האלו. ובמקום זה אני תמיד מקשיבה לכולם ומנסה לעזור לכולם, ושוכחת מהצרות שלי. אבל זה רק בכאילו, כי תמיד זה רק נידחף יותר פנימה. כל כך הייתי רוצה שיהיה שם מישהו שמבין, שלא צריך להסביר לו כל הזמן למה ואיך, ולא ינסה לשכנע אותי שפשוט אני צריכה לחשוב בצורה חיובית והכל יהיה בסדר. כי זה לא יהיה בסדר, וכל כך כואב לי להגיד את זה, אבל אחרי כימעט תשע שנים אני יודעת שזה לא ישתנה ואני תמיד אהיה דפוקה. רע לי כואב לי ואפילו הדמעות לא יוצאות. אין לי כוח להמשיך, ושוב צץ לו הצורך הזה לרדת עד אין סוף. יש טעם בכלל להילחם בו? יש טעם בכלל להילחם בכל הרע בזה? הרי הוא תמיד מנצח. בישביל מה? בישביל מי? בטח לא בישבילי.
היה לי יום מחורבן. הגעתי בבוקר לאשפוז יום, דווקא די בסדר, אבל כשניכנסתי לשיחת-בוקר, באיחור כי הייתי צריכה לשתות את האינשור המגעיל, שמעתי מישהי אומרת כמה שהיא מרגישה רע ושהיא חולה כבר חודשיים ותוהה אם זה יגמר מתישהו. פתאום בא לי דחף כזה, שלא יכולתי יותר ופשוט קמתי ויצאתי בריצה לשירותים, למרות שאני יודעת שאסור לי לצאת מהקבוצה אחרי שאני שותה, והוצאתי את כל מה שרק יכולתי עד שכאב לי הגרון. אחרי זה, כששאלו אותי למה, אמרתי להם שאני שונאת אינשור והוא עושה לי רע בבטן, וכל פעם שאני שותה אותו, אחרי זה אני שונאת את עצמי על שעשיתי את זה.למה הם מכריחים אותי, למרות שהם יודעים שזה עושה לי כל כך רע? אחרי זה ניסיתי לחשוב למה כל כך רע דווקא היום, אחרי שאתמול היה לי יום נחמד. היתה לי יומולדת, וחגגתי עם המשפחה, וגם באו קצת חברות שמזמן לא ראיתי. אני חושבת שמה שהיה לי הכי קשה, וזה אותו דבר כל שנה, זה הקטע עם החברים שבאים אחרי שכל כך הרבה זמן לא ראיתי, ויושבים כולם ומדברים וצוחקים, ואני מרגישה כל כך לא במקום כמו חייזר שנחת מישומקום באמצע. ואני צריכה לשבת שם ולהקשיב לשיחות שלהם, שכל שנה עסקו בנושאים שונים, שלגמרי לא קשורים אלי. בשנים הראשונות למחלה, הייתי מגיעה לחופש מבית החולים ושומעת הכל על בית הספר והמורים, חברים, מסיבות, מבחנים, לקראת גיוס, בגרויות, טיול של לפני הצבא, ואחר כל הצבא ומי נימצא איפה, וכל המילים הלא ברורות האלו והקיצורים שאף אחד לא מתרגם, כי כולם יודעים ומכירים, ורק אני לא. ואני ישבתי לי שם כמו ע``בם, מחייכת כי צריך, ומרגישה שבא לי לברוח. ואתמול זה שוב קרה לי. דיברו על מי מטייל ואיפה, ומתי חוזרים, וכל אחד איפה הוא לומד ומה. ואיפה אני? תמיד באותו מקום. בית חולים כזה או אחר, לפני או אחרי אישפוז. מתי גם אני אוכל קצת לטייל לי בעולם, וללכת ללמוד משהו שאני אוהבת? או אפילו סתם ללכת ללמוד, כי יש לי כמעט את כל הבגרויות להשלים אחרי שלא הייתי כל אותן שנים, וכל פעם שאני מתחילה להשלים אני שוב נאלצת להפסיק בגלל טיפול כזה או אחר. ובבוקר, באישפוז יום, עשו לי עוגה ובירכו אותי. ולך תסביר להם שאני לא, פשוט לא אוכלת עוגות. אני מרגישה כל כך לא מתאימה שם, אף אחד לא מבין את הבעיות שלי, ואני גם לא יכולה לשפוך את הלב כשקשה לי כי זה ``כבד`` מידי, ואף אחד לא רוצה להקשיב לכל הדברים המדכאים האלו. ובמקום זה אני תמיד מקשיבה לכולם ומנסה לעזור לכולם, ושוכחת מהצרות שלי. אבל זה רק בכאילו, כי תמיד זה רק נידחף יותר פנימה. כל כך הייתי רוצה שיהיה שם מישהו שמבין, שלא צריך להסביר לו כל הזמן למה ואיך, ולא ינסה לשכנע אותי שפשוט אני צריכה לחשוב בצורה חיובית והכל יהיה בסדר. כי זה לא יהיה בסדר, וכל כך כואב לי להגיד את זה, אבל אחרי כימעט תשע שנים אני יודעת שזה לא ישתנה ואני תמיד אהיה דפוקה. רע לי כואב לי ואפילו הדמעות לא יוצאות. אין לי כוח להמשיך, ושוב צץ לו הצורך הזה לרדת עד אין סוף. יש טעם בכלל להילחם בו? יש טעם בכלל להילחם בכל הרע בזה? הרי הוא תמיד מנצח. בישביל מה? בישביל מי? בטח לא בישבילי.