הריקנות שאחרי

[מרב.]

הריקנות שאחרי

כבר 4 ימים שאני מרחפת על ענני הניצחון והגאווה של בית שאן. נזכרת בחיוך, מסתכלת בתמונות, משחזרת. המטרה הזו ליוותה אותי חודשים כל כך רבים. גם אם לא תמיד חשבתי באופן ברור על "בית שאן" או "חצי מרתון", זו תמיד הייתה הסיבה לקום בבוקר, לגרד את עצמי מהמיטה, לרוץ יותר מהר או יותר רחוק, לקוות, למדוד, להתאכזב, לבכות, לצפות, לשמוח, להתגאות, לרחף, להתבעס, לשים שירים חדשים על האייפוד- זה פשוט היה הדרייב שלי. התרגלתי לצל השקט של המטרה הזו. אז המטרה הושגה. מעל ומעבר לציפיות שלי. ויש לי חופש מאימונים השבוע, וכבר הספקתי לדסקס קצרות עם המאמן שלי על מה הלאה, מאוד בגדול. ואני נהנית מהחופש הזה מאוד. רצתי בשבת פעם אחת והבוקר ויתרתי על ריצה עם חברה בגלל הגשם (בכל זאת חופש!) ונהניתי משינה מושחתת עד 8 בבוקר. וכל היום הרגשתי את הגוף שלי רוצה לדהור, לרוץ, ושמחתי שימחה גדולה על התחושה הזו. אבל אחה"צ דיברתי עם המאמן שלי וככה בלי לתכנן, פתאום הגיעה הריקנות הזו. and now what? למה להתאמן? גם לו עדיין לא ברור מה הלאה. אז יש עוד כמה חצאי מרתון, ויש תכנון על האולטרה ועל הר לעמק, אבל זה מרגיש לי, לפחות עכשיו, לא מספיק גדול והירואי. ועד טבריה 2011 יש עוד זמן, כך שאני מרגישה פתאום קצת חסרת כיוון, חסרת מטרה- אולי הביטוי המדויק הוא חסרת מטרה *הירואית*. כך שפתאום הבנתי את הרצון לאקסטרים, לכבוש עוד פיסה של בלתי אפשרי (אפרת, אפרופו שיחתינו בשבת לפני שבוע וחצי...). בקיצור, נדרשת מטרה, ויפה שעה אחת קודם

 

[efroch99]

תקראי את החתימה שלך....

את פשוט חווה את הדאון מזה שלא קיבלת את המנה שלך

אין לי מטרות להציע לך - אני בעצמי עובדת בלי מטרה - אבל אין להמעיט בערך של העדר אנדורפינים, למי שרגיל לקבל את זה בכמויות מסחריות. ובכל זאת, מקווה שתמצאי מטרה שתדרבן אותך!

 

[מרב.]

לא לא, זה מעבר למנת האנדו'

(נועה, נכון שאנדו נשמע לך משהו אחר

?) אנדורפינים אני אקבל כבר מחר בבוקר. זה הצורך במטרת *דגל*. משהו לקום בשבילו בבוקר, להתאמן *לקראת* משהו.

 

[עוד נועה]

כבר מזמן לא איימו עלי באנדו'../images/Emo6.gif

ואני לא מודה בכלום... ציסטת שוקולד אחת זה לא אנדו'.... ולגבי האנדו השווה, זה שבחתימה שלך, נראה לי שעכשיו הזמן להתחיל לחשוב על מטרה שתעלה את האנדו' ובמקביל, להבין שנפילת המתח היא משהו צפוי ביותר שעוד כמה מכורים לאנדו' עברו ועוברים אותו. אני עוד ממש לא שם. אני חושבת שאולי בגלל זה קוסם לי עולם הטריאתלון - נראה לי ביחד עם הריצה יש מספיק מטרות לספק אנדו' שווה. מצד שני, ברור שיהיו גם נפילות מתח וריקנות שאחרי. אחרי נייקי הרגשתי משהו כזה אבל כבר הייתי בראש של המטרה הבאה... גם לאחרי עין גדי

אני מכינה מטרה שווה ביותר. לא בונה על זה שזה ימנע לגמרי ריקנות.... מניחה שצריך ללמוד להתמודד גם עם זה. תהני מהמנוחה

שמעתי באיזה מקום שזה אפשרי

 

[ofec bar]

פוסט חצי מרתון בלוז...

נראה לי שזה מה שאת חווה, תופעה מוכרת אחרי מרתונים/ אנשי ברזל וכו'. ריקנות משתלטת לאחר השגת המטרה, כבר לא עושים דברים מתוך אינרציה ולפעמים נראה ש"איבדנו את זה". במקום להילחם בתופעה את יכולה לקבל אותה ולהנות מהיתרון היחיד שהיא מציעה (חוץ מחופש לגיטימי מהתכנית): להתאהב בריצה מחדש! זה הזמן שבו, בלי אינרציה, בלי מטרה מוגדרת באופק ובלי ההיי הקבוע שיש בגלל רצף של אימונים, את יכולה להתחבר לסיבות בגללן את אוהבת לרוץ מראש. "לעבוד על הזוגיות". אחרי מטרה לא רק את, אלא גם המוג'ו שלך, צריכים לנוח. הצעתי היא לאמץ כמטרה את הריצה. כן כן, ריצה כמטרה בפני עצמה... להינות מאימונים בגלל מה שהם ולא בגלל מה שהם מובילים אותך אליו. רק לתקופה קצרה, עד שהאימונים למטרה הבאה יתפסו תאוצה. אני מאמינה שאי אפשר להיות בפיק כל השנה, למשך שנים. יש שיחלקו עלי אבל יש משהו קסום בתקופות הביניים האלה שבהם הריצה היא רק ריצה.

 

[סוס של נייר]

../images/Emo45.gif

 

[dganitm]

גישה מקסימה ../images/Emo45.gif

להתאהב שוב בספורט שלך (ריצה היא רק ריצה, אהבתי...). מרב, אולי הגיע הזמן להציב ייעד אחר, שונה, קשה יותר? תחרות ריצה בשטח? (יש את האולטרה...) חצי איש... משהו גדול ומשמעותי שתתאמני אליו.

 

[מתרוצצת]

לגמרי מבינה אותך

תמיד כשהייתי חוזרת מתחרויות עם הנבחרת הייתי נכנסת לאיזשהו דאון. מה עכשיו? אחרי שהתאמנתי בטירוף במשך עונה שלמה (ספט-יוני) מה עושים? למה להתאמן? להרים משקולות, לרוץ? ובכן, מה שקרה אצלי זה שהייתי יוצאת לאיזשהו חופש מוחלט. לא עושה כלום, ואז חוסר המעש היה מטריף אותי והייתי חוזרת לאט לרוץ בקטנה, להרים משקולות בכיף ככה כדי לשמר את השרירים. עכשיו, אני חולקת את התחושה שלך מתוך הסתכלות קדימה - מה יהיה אחרי המרתון??? וספציפית, למה שלא תגדירי לעצמך זמנים חדשים לחצי מרתון שאת רוצה לעמוד בהם? או לשנות את התכנית ולקבוע זמנים מהירים ל 10,000? ככה האימונים ישתנו (לא עוד ריצות ארוכות - אלא טמפו ואינט' מהירים ממש), ועדיין תהיה לך מטרה יחסית זמינה. או שאפשר להיכנס לדיכאון ולאכול הרבה שוקולד, וזה קל יותר ומהנה יותר

 

[רצה רחוק]

מכירה את זה...

אחרי האופוריה מגיעה הנחיתה לשגרה המשעממת, ואין דרך טובה ממציאת מטרה חדשה, ריגוש חדש, כי מכורים אינם יכולים להנות מחוסר ריגושים. אמנם שנים רצתי ללא מירוצים וללא מטרות ברורות, אבל מרגע שהתחלתי להתחרות- לא היה מירוץ אחד ששבתי ממנו מבלי לסמן את המירוץ הבא. אז יש לך את חצי מרתון עין גדי ואת האולטרה וגם את הר לעמק- מטרות די קרובות ומרגשות. נסי למצוא כתבות סיפורים אישיים של משתתפי האולטרה והר לעמק באתרי הריצה השונים, זה יעורר את ההתרגשות והציפיה לקראת האירועים המדהימים האלה. אפשרות נוספת היא להתחיל לשחות או לרכב על אופניים, אפילו בתור cross training, פעילויות חדשות יכולות למלא את החסר באנדו'

 

[tamark4]

תחושה דומה, מסקנות אחרות

מזדהה עם הרבה ממה שכתבת. גם בשבילי חצי המרתון היה מעין "תחרות יעד" השנה. תכנית האימונים מכוונת לזה, משכתי את עצמי מהמיטה בבוקר בידיעה שיש מטרה. במהלך ההכנות הרגשתי עם זה לא נוח. אני לא אוהבת להתחרות, מאז ומעולם. התחושה של להעמיד את עצמי במבחן לא נעימה לי ובקונטקסט של הרמה הספורטיבית שלי זה נראה לי מיותר לחלוטין. מה זה כל כך משנה אם אוריד שתי דקות ? אני לא ווינרית עם אש בעיניים, די להפך. יותר קל לי לא לוותר לעצמי באימונים מאשר בתחרויות. אני כן אוהבת את האווירה של מרוצים: להשתתף בחוויה עם עוד כמה מאות רצים, הרעש והבלגאן שלפני, ההתרגשות. אני בעיקר אוהבת מרוצי שטח והכי נהניתי עד כה מ"הר לעמק" שהוא מרוץ שליחים עם דגשים לגמרי אחרים. עוד דבר שהפריע לי במהלך ההכנות נגזר מהתנאי המוקדם שלי לשלב ריצה ושחיה, עם 5 אימונים שבועיים דבר אחד בא על חשבון השני. (טיפה) אז חשבתי... והחלטתי בגדול לחלק את השנה, עד הר לעמק להשקיע יותר בריצה, אח"כ לחזור לשחות 3 פעמים בשבוע ולרוץ פעמיים בשבוע. להתחרות מעט. בית שאן עשה לי תיאבון, אולי בכ"ז ארוץ בעין גדי.... גם אני עדיין מכוונת תוך כדי תנועה. מטרה קונקרטית כמו מרוץ חשובה בשביל ליצור מסגרת של זמן ותכנית, אבל את מה שבפנים צריך למלא בדברים שאוהבים, ובצורה שהכי תתאים לך.

 

[ח ת ו ל ה פרסית]

אהבתי את מה שכתבת

מאוד מתחברת ושמחה בשבילך שהגעת להחלטות

 

[omaopa]

תופעה ידועה

וזה קורה כמעט לכולם. באנגלית קוראים לזה post marathon blues וזאת בגלל שלמרתון מתכוננים כמעט חצי שנה וכל כך הרבה מהשנה והיום והמחשבות נתפסות על זה ופתאום, תוך כמה שעות זה נגמר ו............. ומה עכשיו? ואחרי שנחים על זרי הדפנה או שלא ומתאוששים ומרגישים פתאום את הבלה הזה של הלצאת-לרוץ סתם. אבל זה שזה קורה לכולם בטח לא ממש עוזר לך..... קודם כל, מסכימה מאד עם מי שכתבה שכיף לחזור לריצות שהן סתם. כי כיף לי. כי בא לי. כי אני אוהבת. זה משהו שצריך ללמוד להנות גם ממנו דווקא כי אי אפשר כל הזמן להיות מכוון מטרות ומירוצים. אי אפשר, או שלא ממש רצוי, כי להיות כל הזמן בתוכנית אימונים או במירוצים יוביל מהר מאד מאד לפציעה. אני אומרת את זה בעיקר למי שחדשה בעניין הזה (מבחינתי "חדשה" זה אומר עד שנה בתוך המעגל של קביעת מטרה-תוכנית אימונים-מירוצים-חוזר חלילה). דווקא חשוב מאד כשנכנסים לתוך הספורט גם לדעת לרוץ בלי מטרה (כי יהיו המון המון ריצות כאלה לאורך השנים) וגם לדעת להגביל את המטרות כי מירוצים ויותר מכך, תוכניות אימון שמובילות למירוצים, פוצעים. ככה זה לצערי הרב. חוץ מזה קשה מאד להשתפר כל פעם אם המטרות קרובות מדי. מה שעלול להוביל לירידה במוטיבציה ונטישה ולא חייבים. אז מה אני מציעה פרקטית? לקחת כמה זמן של סתם, סתם, סתם. לצאת לרוץ כי בא, מתי שבא. לא להתחייב לכלום. לישון יותר מאוחר. להתאושש. לאכול. להשמין קצת. כן, כן. פשוט ככה. ואז, להתחיל לחפש מטרה אחרת, ישימה, מהנה ולצאת לדרך עוד פעם. המחזוריות הזאת עובדת יותר טוב לאורך זמן וזה בעצם מה שאנחנו רוצות נכון? לדעתי, מטרה מעניינת לרצי חצי מרתון היא חצי מרתון ירושלים. קרוב יותר לזמן אשמח לתת המוני טיפים, עצות אימון וכו' (ואפילו נוכל לארגן ריצת הכנה לבנות הפורום) כדי להשיג את המטרה הזאת בכבוד. גם זה רחוק מספיק. גם זה קרוב מספיק. גם זה שונה. וגם זה לא מירוץ לתוצאה ולכן אין מקום להשוואה ו/או אכזבה לעומת בית שאן. מ'ת'אומרת?

 

[עוד נועה]

קראתי את הפוסט שלך על החצי של ירושלים../images/Emo13.gif

כמה פעמים. זה היה עוד טרום נייקי... נראה לי אתגר אמיתי בעונה יפיפיה. מקום לבחון אם העליות של מודיעין מזכירות במקצת את אלו של עיר הקודש. זה יוצא קצת יותר מחודש אחרי עין גדי (18.3

ולכן, נראה לי שלא סותר אחד את השני (תקנו אותי אם אני טועה). לא יודעת אם אוכל לעשות אותו אבל בטוח שאשמח להצטרף לריצת הכנה. נראה לי רעיון נפלא. מקווה מאד שזה יצא לפועל ומציעה את עזרתי העתידית בארגון כדי שזה יקרה.

 

[susieada]

רעיון אדיר - הכנה משותפת לכל תחרות

Hi Omaopa - It was wonderful finally meeting you at the meeting at Mor's! It's a wonderful idea to plan to meet and train together for March Jerusalem half marathon! It offers companionship and encouragement to everyone involved, and a chance to learn about the route from someone who's done it! Have fun! There's a rhythm to our lives, a rhythm to each year. We understand the yearly cycle of holidays, school year, work, vacations, each with their own emotions, levels of stress, joy.. With training and competitions and post competition "down," it's the same. The cycle takes on a rhythm. We can learn to accept it and flow with it. And as everyone has said - the time when we don't have specific goals is the time to really appreciate and celebrate what we do - do it for the sake of being, not for the sake of gaining or planning or "going somewhere." We are after all, human "beings" (as I've said before),not human "doings.". I hope to keep swimming into my 90s, as did my father and his siblings. I don't think I'll be competing at that age (but who knows?)!! Sport can be lifelong, including today. A hug, Susie Susie

 

[מור שלז]

ריצת הכנה לבנות הפורום -רעיון נפלא../images/Emo45.gif

מאמצת בחום! וכרגיל, גם אהבתי והתחברתי לכל מילה שכתבת

 

[MayaShuShu]

../images/Emo124.gifמרב. איתי לברלין!!!

ספטמבר 2010??? יאללה!!! מבינה מאוד את ה -DOWN.... נראה מה יהיה איתי אחרי ה- 29 לינואר

מצד שני יש לי כבר כמה מטרות מסומנות. ובשבילך... גם כמה "רק" חצאי מרתון זה לא מעט ונדרשים לא מעט אימונים. אולי גם לכוון במטרה לזמן יותר טוב. ס סה"כ תראי איזו דרך מדהימה עשית בשנה האחרונה!!! מ-לא לרוץ בכלל ל"חצי קטן עלי" וזה המון!!

 

[מרב.]

יקירתי, ברלין נמצא בחו"ל,

חו"ל עולה כסף, ולכן זה לא אפשרי

(אלא אם כן יקרה נס

) אבל, בשורות נפלאות, לפני חמש דקות קיבלתי תוכנית (יש!) ואחת הריצות שכתובות שם הן 2/3 חצי מרתון (צריך 5 יחידות מתמטיקה כדי לחשב כמה קילומטרים יש שם

) של הישראמן!! (ביקשתי הבהרות, מקוה שאכן זה יקרה!)

 

[מור שלז]

מרב, אני כל כך שמחה שהעלית את הנושא../images/Emo24.gif

התחושות שאת מתארת כאן הן כל כך טבעיות ונורמליות כל אחד ואחת חווים אותן אחרי השגת מטרה מאתגרת כזו שמילאה אותנו ואת יישותנו לאורך זמן כי הרי זה לא רק האימונים, אלא כל מה שמסביב: המחשבות, הריכוז, משהו שממלא אותנו מבפנים ולא תמיד אנשים מעיזים לספר על זה, ולהודות בזה אז קודם כל תודה – תודה שפתחת את הנושא בפורום, והעלית אותו כמו שאת רואה, את לא לבד יש המון דרכים להתמודד עם התחושה הזו אבל לפני הכל, אני חושבת שאת צריכה לחגוג את ההישג שלך להתענג עליו עברת דרך מופלאה, ותהליך מדהים הרי זה לא רק החצי מרתון, אלא כל מה שקרה בדרך לשם תראי כמה דברים לקחת איתך מהדרך הזו, כמה תובנות הפקת ממנה בתקופה כל כך קצרה, צברת ידע נסיון עשיר, ורואים את זה בפוסטים שלך לא פעם התפלאנו איך זה שאת רצה בסך הכל שנה... כשאת כותבת, וחולקת מנסיונך זה נשמע שאת רצה כבר שנים רבות.. ודוקא בגלל שעברת כזו דרך מופלאה, והיית כל כולך בתוך התהליך הזה תחושת הריקנות שאחרי חזקה יותר בגלל ההישג המופלא ולכן תתענגי עליה – אם לא היתה הריקנות, כנראה שגם לא היה ההישג הגדול והמופלא שלפניה ובעיני, ה"ריקנות" הזו שאת מתארת היא חשובה סוג של טעינת מצברים לקראת המטרה הבאה קחי את הזמן, תגלגלי בראש כמה רעיונות למטרה הבאה ותראי מה הם עושים לך בבטן בעיני, מטרה טובה, צריכה קודם כל להתחיל בבטן, עם ההתרגשות הזו בבטן, עם הציפייה, ולוקח זמן למצוא את הדבר שעושה לנו את זה שרק מלדמיין את האושר הגדול שיתפשט בכל הגוף כשנגיע למטרה הזו נקפוץ מהמיטה מלאות מוטיבציה בכל שעה שהיא... נקבל את ההרגשה הזו ש"הכל קטן עלינו" בדרך לשם נגלה על עצמנו דברים שלא חשבנו שהם אפשריים... אני אישית, גם מאמינה בגישת "הפוך על הפוך" כשאני כבר מוצאת לעצמי מטרה כזו, ומתפקסת עליה, אני קודם כל... מפסיקה להתאמן. לפחות כמה ימים. להרגיש את הגעגועים לשגרה הזו בכל הגוף את הגעגועים לפוקוס הזה, למוטיבציה, לנחישות ועד אז... חוזרת על עצת קודמותי להתאמן רק בשביל הכיף, בשביל אהבת הריצה זה הזמן לנסות דברים חדשים, ענפי ספורט אחרים או לרוץ עם עוד אנשים, בלי להסתכל על שעון/דופק/מרחק/מהירות פשוט בשביל החברותא בשעות שונות מהרגיל ריצות קצרות יותר, איטיות יותר, מסוג שונה... להתייחס לזה כאל "סוג של חופש" שטוען את המצברים לקראת המטרה הבאה כשתגיע...

מור