הריקוד שלי
לפעמים אני שמחה, מרגישה את זה ככה בערך ממרכז הבטן ולמעלה, ואז אני רוצה לשים מוסיקת טראנס, להתחבר לשטקר ולרקוד את הנרגשוּת הזאת עד דק... לפעמים אני עצובה, וזה בדרך כלל ממלא את חלל הבטן כולו, ואז אני רוצה לשים לי מוסיקה שקטה, ולנוע לצליליה ברוך... ברכות... ולתת לדמעות לרדת להן ולהוסיף לה צלילים... לפעמים אני חשה פחד, או ייאוש, וזה בדרך כלל מסביב ללב ועולה אל הראש, ואז אני רוצה שמישהו ייקח אותי ביד אל מרכז החדר ויוביל אותי בריקוד מחובק, ואני ארקוד בצמוד אליו, אתאים את עצמי אליו, כי עכשיו אין לי כל כך את עצמי וזה הזמן שלי לסמוך על חבר... לפעמים אני עצבנית וכועסת, וזה בדרך כלל מסביב לגרון, ואז אני רוצה לשים מוסיקה קצבית וקולנית ובעיקר לקפוץ לצליליה, להרגיש את הקונטרה של הקרקע בגוף ואפילו... כןכן... אני אפילו יכולה לצעוק ולצרוח בתוך המוסיקה... מוסתרת בתוך קולניותה... לפעמים אני אוהבת, וזה ממלא לי את כל הגוף ומרחיב את הלב, ואז אני רוצה לשים מוסיקה קצבית-אך-ידידותית ולנוע במעגלים ובידיים פרושות לצדדים... כמו ב"ווירלינג" אבל פחות... לחייך לכל מי שסביבי ולסחוף איתי את כל העולם... ואז אני מרגישה מועצמת ומעצימה... ולפעמים, כשאני רוצה לעשות את כל זה, אני גם באמת עושה... ואז... אז הכול נראה אחרת. יפה יותר. כאילו יש לו, לריקוד שלי, את הכוח לאזן. כאילו דרך הריקוד אני מתחברת לגוף ודרך הגוף, אני חוזרת הביתה, לעצמי. ולפעמים לפעמים, כשאני מרגישה באמת בטוחה, לרגעי רגעים, אני פתאום שוכחת את עצמי ואז אני כבר לא רוקדת את הריקוד שלי... אלא הוא שרוקד אותי. אילה בדיאלוג מתמיד עם הריקוד של החיים...
לפעמים אני שמחה, מרגישה את זה ככה בערך ממרכז הבטן ולמעלה, ואז אני רוצה לשים מוסיקת טראנס, להתחבר לשטקר ולרקוד את הנרגשוּת הזאת עד דק... לפעמים אני עצובה, וזה בדרך כלל ממלא את חלל הבטן כולו, ואז אני רוצה לשים לי מוסיקה שקטה, ולנוע לצליליה ברוך... ברכות... ולתת לדמעות לרדת להן ולהוסיף לה צלילים... לפעמים אני חשה פחד, או ייאוש, וזה בדרך כלל מסביב ללב ועולה אל הראש, ואז אני רוצה שמישהו ייקח אותי ביד אל מרכז החדר ויוביל אותי בריקוד מחובק, ואני ארקוד בצמוד אליו, אתאים את עצמי אליו, כי עכשיו אין לי כל כך את עצמי וזה הזמן שלי לסמוך על חבר... לפעמים אני עצבנית וכועסת, וזה בדרך כלל מסביב לגרון, ואז אני רוצה לשים מוסיקה קצבית וקולנית ובעיקר לקפוץ לצליליה, להרגיש את הקונטרה של הקרקע בגוף ואפילו... כןכן... אני אפילו יכולה לצעוק ולצרוח בתוך המוסיקה... מוסתרת בתוך קולניותה... לפעמים אני אוהבת, וזה ממלא לי את כל הגוף ומרחיב את הלב, ואז אני רוצה לשים מוסיקה קצבית-אך-ידידותית ולנוע במעגלים ובידיים פרושות לצדדים... כמו ב"ווירלינג" אבל פחות... לחייך לכל מי שסביבי ולסחוף איתי את כל העולם... ואז אני מרגישה מועצמת ומעצימה... ולפעמים, כשאני רוצה לעשות את כל זה, אני גם באמת עושה... ואז... אז הכול נראה אחרת. יפה יותר. כאילו יש לו, לריקוד שלי, את הכוח לאזן. כאילו דרך הריקוד אני מתחברת לגוף ודרך הגוף, אני חוזרת הביתה, לעצמי. ולפעמים לפעמים, כשאני מרגישה באמת בטוחה, לרגעי רגעים, אני פתאום שוכחת את עצמי ואז אני כבר לא רוקדת את הריקוד שלי... אלא הוא שרוקד אותי. אילה בדיאלוג מתמיד עם הריקוד של החיים...
