הרטבת לילה ו-NLP
הי אילה.
אני מבינה מאד לליבך. קשה לראות את היקר לך מכל בסבל, ולא לקבל גישה לעזור.
אני רוצה לחלק את תשובתי לשניים: מה שנוגע אליך ומה שנוגע לבנך.
מה שנוגע אליך:
עד גיל שבע-שמונה מתקיימת תופעה טבעית של 'תרגום' פחדים מופשטים וקמאיים, כגון פחד מוות, פחד מחוסר אונים, פחד מפרידה לתופעות פיסיות ומנטאליות מוחשיות יותר, כגון, גמגום, פוביות, הרטבת לילה ועוד. עד גיל שבע-שמונה, זוהי תופעה טבעית ובדרך כלל חולפת מאליה. אם התופעות הללו נמשכות מעבר לכך, זהו סימן שצריך לבדוק מה קורה. פעמים רבות הורים נבהלים מהתופעות הללו ומפעילים מאמצים ולחצים על הילד 'להפסיק' באמצעות פתרונות שונים. מה שקורה בפועל פעמים רבות, שזה בדיוק מה שמשמר את התופעות הללו. בגלל תשומת הלב המיוחדת, התיוג וההתרגשות, המוח מתגמל את ערוצי ההתנהגות הללו ומקבע אותם. במקרה כזה יש ל-NLP הרבה מה להציע.
לכן, עצתי לך בינתיים היא לא לעשות עניין, להחליף מצעים רטובים ללא שום הערה או התייחסות מיוחדת, כאילו כך צריך להיות. יש מצב שכמו שזה בא, כך זה יחלוף. בדקי מה המצב מעורר אצלך בתגובות חיצוניות ופנימיות ושימי לב לכך.
מה שנוגע אליו:
כמה דברים-
1. אם טרם עשית זאת, בדקי בלי שיידע מה קורה בבית הספר ואם קרה משהו מיוחד. אפשר לשאול מורים, הורים של ילדים אחרים ואפילו חברים שלו, הכל בעדינות/באגביות ובלי לעורר מהומות, אולי קורים דברים שכדאי להתייחס אליהם.
2. יש מצב שנקרא 'תגובת חרדה מושהית' שבו תגובה חרדתית נפשית או פיזיולוגית יכולה להופיע זמן רב לאחר האירוע הטראומטי, בין חצי שנה עד חמש שנים מזמן האירוע הטראומטי, בגלל סיבות שונות. אולי יש אירוע בעברו שצף באופן לא מודע כעת. אם יש טראומה בעברו הרחוק, הגידי לי ואנחה אותך.
3. הערה לגבי תשובתו המקסימה של עומר. אני קצת מסתייגת מלשאול ילדים צעירים יותר מדי שאלות לגבי החוייות שלהם או הרגשות שלהם. מה שנכון ומומלץ במקרים בהם רוצים 'לדובב' ילד הוא פשוט לספר לו בעצמך, על בסיס יומיומי איך את מרגישה ועם מה את התמודדת היום. פשוט לשתף, בכיף. ללא ציפיה לשיתוף חוזר מצידו. זה מעניק לילד מרחב ודוגמה אישית לשתף בעצמו אם ירצה. תוצאות מפתיעות מובטחות
