הרורים עצמיים
--אני יודעת שאני יכולה לכתוב את זה בבלוג שלי, אני בוחרת שלא. אם אתם לא רוצים לקרא, אז באמת בלי שום כוונה לשום דבר, פשוט אל תקראו-- עברו עלי כמה ימים קשים, נראה לי שיש אנשים פה שיכולים להעיד על זה. חיים זה לא דבר פשוט, אף אחד לא טען שהם כאלו. החיים עוד יותר לא פשוטים כשעסוקים ברחמים עצמיים כל הזמן. אני מניחה שלנו, החוצניקים, יותר קל לרחם על עצמנו. הרי תמיד אפשר להגיד שההורים הרסו לנו את החיים, ואת גיל ההתבגרות, ושבכלל כל האמריקאים/אנגלים/צרפתים הם קרים ולא מבינים שומדבר. היום הסתובתי בביצפר בהרגשה כזו נוראית שהמורה שלי לאנגלית לקחה אותי לשיחה והסבירה לי שאני לא יכולה להמשיך לשנוא את עצמי, היא שאלה אם אולי אני רוצה לדבר עם היועצת שלי או משו. אני מניחה שאם הייתי יודעת שהיוצעת לא תשלח אותי לפסיכולוגית שאחר כך תשלח אותי למוסד סגור אי שם במדבר, הייתי מדברת איתה. אין לכם מושג עד כמה אני צריכה לדבר עם מישהו. פעם אחרי פעם אני מוצאת את עצמי במעגל המטורף הזה של רחמים עצמיים. של "אף אחד לא אוהב אותי. ומי שכן אוהב אותי עוזב אותי, תמיד". ועכשיו כשדיברתי בטלפון עם מישהו מאד חשוב לי הבנתי שמה שכל כך נמאס לי ממנו היום, ומה שכל כך גרם לי להרגיש רע עם עצמי, זו אני. פשוט נמאס לי מעצמי, נמאס לי מלשמוע את עצמי בראש שלי מרחמת על עצמי כל הזמן. נמאס לי להרגיש רע ולא בשליטה. נמאס לי מלהחזיר את עצמי לקשרים הרסניים כל הזמן, נמאס לי מלשקוע במין נוסטלגיה מפגרת לגבי מה שהיה. לשם שינוי אני צריכה לקחת את העצה שלי. לשם שינוי אני צריכה לעשות משהו בשביל לעזור לעצמי. אני לא יודעת כמה טוב זה יעשה לי, אבל אני יודעת שאני אשים את ההודעה הזאת בפייבוריטס שלי ואני אסתכל בה כל פעם שיתחשק לי לרחם על עצמי. כי אם ההגיון לא יעזור, לקרא את מה שאני כותבת בטוח יגרום לי להפסיק. לא, לא רע לי פה. דווקא טוב לי פה. לא רוצה לחזור לארץ ישראל. מתגעגעת? כן. אבל זהו. ישראל אף פעם לא תהיה מה שהיא אצלי בראש, מין פמטזיה של דבר שלא קיים וגם אף פעם לא היה קיים. נמאס לי. קאט
--אני יודעת שאני יכולה לכתוב את זה בבלוג שלי, אני בוחרת שלא. אם אתם לא רוצים לקרא, אז באמת בלי שום כוונה לשום דבר, פשוט אל תקראו-- עברו עלי כמה ימים קשים, נראה לי שיש אנשים פה שיכולים להעיד על זה. חיים זה לא דבר פשוט, אף אחד לא טען שהם כאלו. החיים עוד יותר לא פשוטים כשעסוקים ברחמים עצמיים כל הזמן. אני מניחה שלנו, החוצניקים, יותר קל לרחם על עצמנו. הרי תמיד אפשר להגיד שההורים הרסו לנו את החיים, ואת גיל ההתבגרות, ושבכלל כל האמריקאים/אנגלים/צרפתים הם קרים ולא מבינים שומדבר. היום הסתובתי בביצפר בהרגשה כזו נוראית שהמורה שלי לאנגלית לקחה אותי לשיחה והסבירה לי שאני לא יכולה להמשיך לשנוא את עצמי, היא שאלה אם אולי אני רוצה לדבר עם היועצת שלי או משו. אני מניחה שאם הייתי יודעת שהיוצעת לא תשלח אותי לפסיכולוגית שאחר כך תשלח אותי למוסד סגור אי שם במדבר, הייתי מדברת איתה. אין לכם מושג עד כמה אני צריכה לדבר עם מישהו. פעם אחרי פעם אני מוצאת את עצמי במעגל המטורף הזה של רחמים עצמיים. של "אף אחד לא אוהב אותי. ומי שכן אוהב אותי עוזב אותי, תמיד". ועכשיו כשדיברתי בטלפון עם מישהו מאד חשוב לי הבנתי שמה שכל כך נמאס לי ממנו היום, ומה שכל כך גרם לי להרגיש רע עם עצמי, זו אני. פשוט נמאס לי מעצמי, נמאס לי מלשמוע את עצמי בראש שלי מרחמת על עצמי כל הזמן. נמאס לי להרגיש רע ולא בשליטה. נמאס לי מלהחזיר את עצמי לקשרים הרסניים כל הזמן, נמאס לי מלשקוע במין נוסטלגיה מפגרת לגבי מה שהיה. לשם שינוי אני צריכה לקחת את העצה שלי. לשם שינוי אני צריכה לעשות משהו בשביל לעזור לעצמי. אני לא יודעת כמה טוב זה יעשה לי, אבל אני יודעת שאני אשים את ההודעה הזאת בפייבוריטס שלי ואני אסתכל בה כל פעם שיתחשק לי לרחם על עצמי. כי אם ההגיון לא יעזור, לקרא את מה שאני כותבת בטוח יגרום לי להפסיק. לא, לא רע לי פה. דווקא טוב לי פה. לא רוצה לחזור לארץ ישראל. מתגעגעת? כן. אבל זהו. ישראל אף פעם לא תהיה מה שהיא אצלי בראש, מין פמטזיה של דבר שלא קיים וגם אף פעם לא היה קיים. נמאס לי. קאט
- יש לך 2-3 דקות בבוקר? נגיד שכן..תעמדי קרוב קרוב מול המראה ותחשבי כמה את מכוערת(חס וחלילה אני לא אומר שאת מכוערת..יענו תחשבי לעצמך)..תעשי את זה לפני שאת מתאפרת..אם נגיד יש לך אוזניים מצחיקות תסתכלי עליהם ופשוט את תתחילי לצחוק בלי הפסקה..תמשיכי להסתכל ותמצאי עוד דברים לצחוק ואת תיפלי על הריצפה ולא תפסיקי..תאמיני לי זאת דר טובה להתחיל את היום. נגיד אצלי שאני לא מגולח אני חושב "בונא איזה קוף מכוער" מסתכל על הזיפים ופשוט נקרע....שאני מגיע לבצפר אף אחד לא מבין למה אני מחייך כל הזמן אבל זה שווה. גם נשיקה קטנה אני שולח לך מפה 
