הרוק שנסוג אחורה
אז מה זה רוק נסוג לאחור? למה לא תמיד כדאי להסתמך על שמיעות ראשונות? אני מנסה לחדד פה איזו נקודה אבל כהרגלי מורח אותה, וכדוגמה בחרתי את ON AN ISLAND של דיויד גילמור רק בגלל שהוא עלה בשרשור קודם. אני הולך להתעלל בו מעט, ככה שמי שהאלבום יקר לליבו איתו הסליחה, הוא רק דוגמה, יכלו להיות מאות אלבומים אחרים במקומו. מי שלא מכיר עדיין את האלבום - אל תקשיבו לי, תקשיבו לו היטב בעצמכם לפני הקניה. אין לי באמת שום דבר נגד האלבום. עכשיו. וכן, זה ארוך בכוונה כדי להתיש: בוקר אחד אתה נוסע לעבודה ומתוך ה 88FM נישפכים צלילים מרהיבים לחלל המכונית. ליבך מחסיר פעימה ותחושת חג משתלטת עליך: אתה יודע שמשהו חדש ונפלא מתגלגל לסף דלתך. הקריין מכריז על שיר חדש של דיויד גילמור! "סחתיין על דיויד קשישא" אתה שח לעצמך, "לעת בלותו היתה לו עדנה". ולמחרת, והנה שיר נוסף כולו מחמדים מאת בנות גילמור, אקורדים שמימיים א-לה שיין און, קול שהתבגר היטב נמסך ברכות באוזניך ולחן ענוג שכמוהו כבר לא ציפית משועל זקן שהיה ועשה כבר הכל והרבה. נסער ומסוקרן אתה מתחקר את סביבתך הקרובה - הכזימרתה? האם כל הדיסק החדש נשמע ככה?. נו וודאי איפה אתה חי? מבטיחים החברים, כל העיר מדברת. מדובר פה בפיצוץ, מאז אנימלז לא נשמע כדבר הזה. אך מפציע יום ששי אתה לובש את חולצת השבת, מכנסי הגברדין עם הקמט החד, ובצעד קל מסתער על ספק הדיסקים הסמוך למגוריך. איך שאתה נכנס – ON AN ISLAND ממלא את חלל החנות באקורדים שאין לטעות בהם, במיתרים הבשרניים, הפעמוניים, המהדהדים, המרטיטים את כל נימיך כמו פעם, כמו אז, כשכל אלבום היה יצירת מופת, כשכל שיר של הפינק פלויד היה שיחת היום. "נא לארוז לי עותק מתנה ולא לשכוח להדביק פרח צלופן" אתה פוקד על הזבן. בדרך הביתה אתה כבר קורע האריזה, מלטף את עטיפת הקרטון היפה, ממשש את עובי החוברת (יש מלים!), ומייד כשאתה נכנס אתה שם פעמיך לסלון, מחליק את הדיסק למערכת ונותן לגילמור לשטוף את נשמתך בפעם הראשונה, החגיגית, ללא הפרעות ועם סאונד כמו שצריך. מדי פעם מופיעים אקורדים קצת מוכרים, כאילו כבר שמעת אותם בעבר אבל אתה מנפנף את התחושה הטורדנית כאותו זבוב פירות ירוק. דבר לא יפריע לך להנות הנאה שלמה מהאלבום המדובר של דיויד גילמור. אחחח...איזה סולו, איך הוא בונה אותו לתלפיות, איזו זרימה מהאצבעות הוותיקות, כמו פעם, ממש, אבל ממש כמו פעם, נו, אז קצת מיחזור של אקורד-שניים לא באמת מפריע. אז אין הפתעות בנועם הכללי אז מה? מה, חייבים לחדש כל הזמן, הבן אדם חלף על משוכת גיל 60 למען השם. האלבום מסתיים ותחושת חמיצות קלה בסרעפת מלווה אותך כשאתה מחזיר את הדיסק לאריזתו היפה. מחר גם נקרא את המלים, אתה מעודד את עצמך, ונעמיק ביצירה כמו שצריך. למחרת אתה ניגש להקשבה השניה בחשש קל מתחושת האכזבה המינורית של אתמול. יש פה המון לגלות, אתה מתנחם ופותח את החוברת. אתה סוגר את החוברת. נו, ליריקן גדול דיויד לא היה גם בגיל 20. אתה מקשיב רוב קשב. לכל הרוחות, שבעים אחוז מהסולואים כבר מתנגנים באופן חשוד בראש שניה לפני הדיסק. מה קורה פה? יכול להיות שמלכתחילה האלבום נשמע כל כך מעולה כי הוא עשוי מאקורדים ממוחזרים מפעם? האם ייתכן שכל האלבום כולו הוא בעצם עוד מאותו דבר? לא, הנה שיר שממש מזכיר את FAT OLD SUN, יואו, כמה זמן גילמור לא עשה כזה שיר... כן, אבל... הוא באמת מזכיר את FAT OLD SUN. נו, לא בלחן, אבל במבנה. ג'ולה קטנה וחמוצה מתחילה לטייל עצמאית בין הקיבה לגרון ככל שהדיסק קרב לקיצו. שמיעה שלישית. הג'ולה החמוצה מטפסת ויורדת כמו מעלית, החל מהשיר הראשון : צרבת-קבס-צרבת-קבס. מין מוסיקת מעליות פנימית שכזאת. קצת קשה להתרכז בשירים בגלל הכעס וההבנה הכואבת שמישהו שהיה פעם חבר עבד עליך בעיניים. השירים שדופים, הסולואים ממוחזרים, טיפת מקוריות אין, רגע אחד של שבירת השגרה הסטואית המתמשכת אין. נגינה זהירה שכזאת, המיועדת במיוחד לאנשים נוחים לכעוס. אתה מתעורר לחיים רק פעם אחת וגם אז זה לקול הנביחות של הרוטוויילר המפחיד של השכן ההוא שאף פעם לא מחייך. הג'ולה כבר הפכה לפקעת רותחת של חימה ועלבון, והנה היא מטפסת מעלה, עוברת את הגרון ועושה את דרכה לקומת הפנטהאוס, קרי תוך הגולגולת. בדיוק ברגע הזה משייטת פנימה לסלון זאת שיש לציית לה, כולה קורנת ומודיעה במתק שפתיים: "ברמי'לה! סוף סוף קנית דיסק נורמלי, אולי ניקח את הדיסק לאוטו שיהיה לנו מה לשמוע?" תכף ומיד הפקעת הלוהטת עושה את שלה, עינייך יוצאות מחוריהן ושתי אונות המוח שלך מתפחמות במקום. בשריד ההכרה האחרון שנותר לך אתה מצליח לפסול תכנית בוסר לקרוע את צינורית השמן של הבלמים, ואז נכבה החשמל בראש. יצר הישרדות קמאי מעביר אותך למצב אוטומטי, אתה מתחיל לרוץ לרוחב הסלון עם שלט הנגן ביד מושטת, לוחץ EJECT, חולף על פני המגש הנשלף, תוחב אצבע מרכזית לחור הדיסק וגורף את העטיפה עם החוברת המהודרת ביד השניה. בדילוג אחד אתה מול המקרר, דולה שתי אומצות 500 גרם כל אחת מוכנות לעל האש של ערב שבת, כורך בהן את חבילת הפלסטיק הנייר והקרטון ומלפף בחוט משיכה דק תוך שאתה הודף את דלת הכניסה ושם פעמיך אל הגדר של השכן הלא מחייך איפה שהשלט כלב נושך. עם הזרוע של השלכת רימון אתה מעיף את אומצות האי של גילמור מעבר לגדר, צועק "רוג'ר תפוס", ורץ על המקום עד השמע קולות פיצוח ויללת נכאים. רק אז אתה ממשיך להקיף את השכונה בריצה קלה עד שלבסוף אתה שכוב פרקדן על הדשא, מביט בכוכבים ומרגיש את הדם חוזר לאט לראש, את שרירי הפנים מתרככים, הפה המכווץ מתרחב, גופך נעשה קל כנוצה עד כדי ריחוף באויר וראשך נעים וריק ממחשבות חוץ מאחת: הידיעה שהרגע חייך ניתנו לך מחדש. ואולי זה בכל זאת רק אני
אז מה זה רוק נסוג לאחור? למה לא תמיד כדאי להסתמך על שמיעות ראשונות? אני מנסה לחדד פה איזו נקודה אבל כהרגלי מורח אותה, וכדוגמה בחרתי את ON AN ISLAND של דיויד גילמור רק בגלל שהוא עלה בשרשור קודם. אני הולך להתעלל בו מעט, ככה שמי שהאלבום יקר לליבו איתו הסליחה, הוא רק דוגמה, יכלו להיות מאות אלבומים אחרים במקומו. מי שלא מכיר עדיין את האלבום - אל תקשיבו לי, תקשיבו לו היטב בעצמכם לפני הקניה. אין לי באמת שום דבר נגד האלבום. עכשיו. וכן, זה ארוך בכוונה כדי להתיש: בוקר אחד אתה נוסע לעבודה ומתוך ה 88FM נישפכים צלילים מרהיבים לחלל המכונית. ליבך מחסיר פעימה ותחושת חג משתלטת עליך: אתה יודע שמשהו חדש ונפלא מתגלגל לסף דלתך. הקריין מכריז על שיר חדש של דיויד גילמור! "סחתיין על דיויד קשישא" אתה שח לעצמך, "לעת בלותו היתה לו עדנה". ולמחרת, והנה שיר נוסף כולו מחמדים מאת בנות גילמור, אקורדים שמימיים א-לה שיין און, קול שהתבגר היטב נמסך ברכות באוזניך ולחן ענוג שכמוהו כבר לא ציפית משועל זקן שהיה ועשה כבר הכל והרבה. נסער ומסוקרן אתה מתחקר את סביבתך הקרובה - הכזימרתה? האם כל הדיסק החדש נשמע ככה?. נו וודאי איפה אתה חי? מבטיחים החברים, כל העיר מדברת. מדובר פה בפיצוץ, מאז אנימלז לא נשמע כדבר הזה. אך מפציע יום ששי אתה לובש את חולצת השבת, מכנסי הגברדין עם הקמט החד, ובצעד קל מסתער על ספק הדיסקים הסמוך למגוריך. איך שאתה נכנס – ON AN ISLAND ממלא את חלל החנות באקורדים שאין לטעות בהם, במיתרים הבשרניים, הפעמוניים, המהדהדים, המרטיטים את כל נימיך כמו פעם, כמו אז, כשכל אלבום היה יצירת מופת, כשכל שיר של הפינק פלויד היה שיחת היום. "נא לארוז לי עותק מתנה ולא לשכוח להדביק פרח צלופן" אתה פוקד על הזבן. בדרך הביתה אתה כבר קורע האריזה, מלטף את עטיפת הקרטון היפה, ממשש את עובי החוברת (יש מלים!), ומייד כשאתה נכנס אתה שם פעמיך לסלון, מחליק את הדיסק למערכת ונותן לגילמור לשטוף את נשמתך בפעם הראשונה, החגיגית, ללא הפרעות ועם סאונד כמו שצריך. מדי פעם מופיעים אקורדים קצת מוכרים, כאילו כבר שמעת אותם בעבר אבל אתה מנפנף את התחושה הטורדנית כאותו זבוב פירות ירוק. דבר לא יפריע לך להנות הנאה שלמה מהאלבום המדובר של דיויד גילמור. אחחח...איזה סולו, איך הוא בונה אותו לתלפיות, איזו זרימה מהאצבעות הוותיקות, כמו פעם, ממש, אבל ממש כמו פעם, נו, אז קצת מיחזור של אקורד-שניים לא באמת מפריע. אז אין הפתעות בנועם הכללי אז מה? מה, חייבים לחדש כל הזמן, הבן אדם חלף על משוכת גיל 60 למען השם. האלבום מסתיים ותחושת חמיצות קלה בסרעפת מלווה אותך כשאתה מחזיר את הדיסק לאריזתו היפה. מחר גם נקרא את המלים, אתה מעודד את עצמך, ונעמיק ביצירה כמו שצריך. למחרת אתה ניגש להקשבה השניה בחשש קל מתחושת האכזבה המינורית של אתמול. יש פה המון לגלות, אתה מתנחם ופותח את החוברת. אתה סוגר את החוברת. נו, ליריקן גדול דיויד לא היה גם בגיל 20. אתה מקשיב רוב קשב. לכל הרוחות, שבעים אחוז מהסולואים כבר מתנגנים באופן חשוד בראש שניה לפני הדיסק. מה קורה פה? יכול להיות שמלכתחילה האלבום נשמע כל כך מעולה כי הוא עשוי מאקורדים ממוחזרים מפעם? האם ייתכן שכל האלבום כולו הוא בעצם עוד מאותו דבר? לא, הנה שיר שממש מזכיר את FAT OLD SUN, יואו, כמה זמן גילמור לא עשה כזה שיר... כן, אבל... הוא באמת מזכיר את FAT OLD SUN. נו, לא בלחן, אבל במבנה. ג'ולה קטנה וחמוצה מתחילה לטייל עצמאית בין הקיבה לגרון ככל שהדיסק קרב לקיצו. שמיעה שלישית. הג'ולה החמוצה מטפסת ויורדת כמו מעלית, החל מהשיר הראשון : צרבת-קבס-צרבת-קבס. מין מוסיקת מעליות פנימית שכזאת. קצת קשה להתרכז בשירים בגלל הכעס וההבנה הכואבת שמישהו שהיה פעם חבר עבד עליך בעיניים. השירים שדופים, הסולואים ממוחזרים, טיפת מקוריות אין, רגע אחד של שבירת השגרה הסטואית המתמשכת אין. נגינה זהירה שכזאת, המיועדת במיוחד לאנשים נוחים לכעוס. אתה מתעורר לחיים רק פעם אחת וגם אז זה לקול הנביחות של הרוטוויילר המפחיד של השכן ההוא שאף פעם לא מחייך. הג'ולה כבר הפכה לפקעת רותחת של חימה ועלבון, והנה היא מטפסת מעלה, עוברת את הגרון ועושה את דרכה לקומת הפנטהאוס, קרי תוך הגולגולת. בדיוק ברגע הזה משייטת פנימה לסלון זאת שיש לציית לה, כולה קורנת ומודיעה במתק שפתיים: "ברמי'לה! סוף סוף קנית דיסק נורמלי, אולי ניקח את הדיסק לאוטו שיהיה לנו מה לשמוע?" תכף ומיד הפקעת הלוהטת עושה את שלה, עינייך יוצאות מחוריהן ושתי אונות המוח שלך מתפחמות במקום. בשריד ההכרה האחרון שנותר לך אתה מצליח לפסול תכנית בוסר לקרוע את צינורית השמן של הבלמים, ואז נכבה החשמל בראש. יצר הישרדות קמאי מעביר אותך למצב אוטומטי, אתה מתחיל לרוץ לרוחב הסלון עם שלט הנגן ביד מושטת, לוחץ EJECT, חולף על פני המגש הנשלף, תוחב אצבע מרכזית לחור הדיסק וגורף את העטיפה עם החוברת המהודרת ביד השניה. בדילוג אחד אתה מול המקרר, דולה שתי אומצות 500 גרם כל אחת מוכנות לעל האש של ערב שבת, כורך בהן את חבילת הפלסטיק הנייר והקרטון ומלפף בחוט משיכה דק תוך שאתה הודף את דלת הכניסה ושם פעמיך אל הגדר של השכן הלא מחייך איפה שהשלט כלב נושך. עם הזרוע של השלכת רימון אתה מעיף את אומצות האי של גילמור מעבר לגדר, צועק "רוג'ר תפוס", ורץ על המקום עד השמע קולות פיצוח ויללת נכאים. רק אז אתה ממשיך להקיף את השכונה בריצה קלה עד שלבסוף אתה שכוב פרקדן על הדשא, מביט בכוכבים ומרגיש את הדם חוזר לאט לראש, את שרירי הפנים מתרככים, הפה המכווץ מתרחב, גופך נעשה קל כנוצה עד כדי ריחוף באויר וראשך נעים וריק ממחשבות חוץ מאחת: הידיעה שהרגע חייך ניתנו לך מחדש. ואולי זה בכל זאת רק אני
